"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שמות ל"ח יא) - "אֵלֶּה", הסכומים שיפורטו בהמשך, הם "פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" - פירוט החומרים, שמהם נעשה המשכן, ופירוט כמויותיהם: הרבה מאד זהב, כסף ונחושת, בדים בצבעים יקרים ואבנים טובות; כולם עשויים במעשה־חושב - מהמנורה, הכיור והמזבח ועד לולאות וווים, ביחד עם בגדי השרד של הכהנים, המפורטים עד רמת החוט.
כל ישראל העלו מכספם נדבה לעשיית המשכן, ולכל נפש יש חלק במשכן - לאנשים ולנשים, לעם ולמנהיגיו.
וכך, ניכר היה בפועל, כיצד כל חלקי העם, על השוֹנוּת המובנֵית בהם מעצם ריבוּיַם, לא נפוצו על פני כל הארץ, אלא ראו כולם תכלית משותפת; ועסקו יחד בבנייתה.
לפי הכרונולוגיה המקראית, אני מבקשת עתה לדלג כאלף שנים קדימה, ולהגיע לימי שיבת־ציון. גם אז רבים מהעולים היו אידיאליסטים, ולמרות שחיו בבבל ובפרס חיי נוחות ורווחה מפרי עמלם, הם בחרו לשוב ולכונן ממלכה לישראל בארץ, שמרכזה - המקדש בירושלים.
שבי ציון הכירו את פאר בית המקדש בעיניהם, או מסיפורים מכלי ראשון, וגדלו על נרטיב האחדות של בניית המשכן. הם הגיעו חדורי התלהבות וששים אלי בניה ועשיה. אולם המצב בארץ אופיין בדלות רבה, כפי שמתאר חגי הנביא: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה - וְהָבֵא מְעָט; אָכוֹל - וְאֵין לְשָׂבְעָה; שָׁתוֹ - וְאֵין לְשָׁכְרָה; לָבוֹשׁ - וְאֵין לְחֹם לוֹ; וְהַמִּשְׂתַּכֵּר - מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב" (חגי א' ו). יש די כדי לחיות, אך אפילו לא מעט מעבר לכך. כמו כן, למדנו בספרי עזרא ונחמיה עד כמה העם היה מפולג ומפורד: הנהגה בדלנית הפרידה בין בנות ובני הנותרים בארץ, שלא גלו לבבל, לבין השבים מבבל; משפחות בהן היו נשים שאינן מישראל, נאלצו לבחור בין "העם" לפי הגדרת הבדלנים, לבין בנות משפחתם. כל חלק בעם הטיח בזולתו שאיננו שייך. איה האחדות והשאיפות המשותפות?! מי רוצה בזמן כזה לבנות מבנה ציבור?! ואם יצליחו למצוא כוחות לכך - ממה יבנו? בלתי ריאלי לדמיין שיוכלו לבנות דבר הדומה במשהו למה שחרב בימי צדקיהו.
עכשיו זה לא הזמן! "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ: לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" (חגי א' ב).
המסר הזה מחלחל ומדכא, מוציא את הרוח מהמפרשים, ושולח אותנו לאבדון הייאוש. "לעולם לא יהיה זמן מתאים. ניסינו".
למזלם של שבי ציון, עלה קול אחר - קולו של חגי הנביא, שאמר משפט עידוד שיש ללמד בכל מקום בו מכשירים מנהיגים, כדי שיהדהדו אותו לכולנו:
"שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם" (חגי א' ה)
זִכרו את התכלית, היא זו שתקבע לכם את הדרך. אל תִטלטלו מכל הסתה ובדלנות. זכרו מה אתם רוצים.
הַתחילו, ההצלחה תגיע:
"וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם [...] כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (חגי א' ה, ז-ח). הפער בין פאר בית המקדש למצוקה הנוכחית מְרפה את הידיים. אלוהים אומר לנו - התחילו בקטן - במה שאתם יכולים כרגע. עץ, בית - לא היכל. די לי בכך - "אכבדה" בעץ ובבית. לא צריך את כל הזהב עכשיו. אין בעם האחדות הנדרשת לשגשוג. אבל מרגע שיהיה בית ועץ - יבואו עולי רגל, לאט לאט הכלכלה תצמח, בעלי השאיפות הדומות בעם - יבואו, ותתאחדו. תחזור הצמיחה והערבות ההדדית.
אם אתם רוצים שישראל תהיה מדינה טובה, וילדינו ירצו לחיות בה, מדינה בטוחה, שלא מפקירה את אזרחיה, מדינה שמשקיעה ברווחה ובשוויון, ומעודדת מימוש עצמי לפרטיה - עליכם לפעול כדי לעשות את הנדרש לשם כך. אל תישארו בבית.
הַתְחִילוּ.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
עפרה ליבוביץ גולדברג היא מורה לתנ"ך ומחשבת ישראל בתיכון ליד"ה, ירושלים, פעילה במאבק למען עסקה להשבת אחיותינו ואחינו מהשבי בעזה.
כל ישראל העלו מכספם נדבה לעשיית המשכן, ולכל נפש יש חלק במשכן - לאנשים ולנשים, לעם ולמנהיגיו.
וכך, ניכר היה בפועל, כיצד כל חלקי העם, על השוֹנוּת המובנֵית בהם מעצם ריבוּיַם, לא נפוצו על פני כל הארץ, אלא ראו כולם תכלית משותפת; ועסקו יחד בבנייתה.
לפי הכרונולוגיה המקראית, אני מבקשת עתה לדלג כאלף שנים קדימה, ולהגיע לימי שיבת־ציון. גם אז רבים מהעולים היו אידיאליסטים, ולמרות שחיו בבבל ובפרס חיי נוחות ורווחה מפרי עמלם, הם בחרו לשוב ולכונן ממלכה לישראל בארץ, שמרכזה - המקדש בירושלים.
שבי ציון הכירו את פאר בית המקדש בעיניהם, או מסיפורים מכלי ראשון, וגדלו על נרטיב האחדות של בניית המשכן. הם הגיעו חדורי התלהבות וששים אלי בניה ועשיה. אולם המצב בארץ אופיין בדלות רבה, כפי שמתאר חגי הנביא: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה - וְהָבֵא מְעָט; אָכוֹל - וְאֵין לְשָׂבְעָה; שָׁתוֹ - וְאֵין לְשָׁכְרָה; לָבוֹשׁ - וְאֵין לְחֹם לוֹ; וְהַמִּשְׂתַּכֵּר - מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב" (חגי א' ו). יש די כדי לחיות, אך אפילו לא מעט מעבר לכך. כמו כן, למדנו בספרי עזרא ונחמיה עד כמה העם היה מפולג ומפורד: הנהגה בדלנית הפרידה בין בנות ובני הנותרים בארץ, שלא גלו לבבל, לבין השבים מבבל; משפחות בהן היו נשים שאינן מישראל, נאלצו לבחור בין "העם" לפי הגדרת הבדלנים, לבין בנות משפחתם. כל חלק בעם הטיח בזולתו שאיננו שייך. איה האחדות והשאיפות המשותפות?! מי רוצה בזמן כזה לבנות מבנה ציבור?! ואם יצליחו למצוא כוחות לכך - ממה יבנו? בלתי ריאלי לדמיין שיוכלו לבנות דבר הדומה במשהו למה שחרב בימי צדקיהו.
עכשיו זה לא הזמן! "הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ: לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" (חגי א' ב).
המסר הזה מחלחל ומדכא, מוציא את הרוח מהמפרשים, ושולח אותנו לאבדון הייאוש. "לעולם לא יהיה זמן מתאים. ניסינו".
למזלם של שבי ציון, עלה קול אחר - קולו של חגי הנביא, שאמר משפט עידוד שיש ללמד בכל מקום בו מכשירים מנהיגים, כדי שיהדהדו אותו לכולנו:
"שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם" (חגי א' ה)
זִכרו את התכלית, היא זו שתקבע לכם את הדרך. אל תִטלטלו מכל הסתה ובדלנות. זכרו מה אתם רוצים.
הַתחילו, ההצלחה תגיע:
"וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם [...] כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (חגי א' ה, ז-ח). הפער בין פאר בית המקדש למצוקה הנוכחית מְרפה את הידיים. אלוהים אומר לנו - התחילו בקטן - במה שאתם יכולים כרגע. עץ, בית - לא היכל. די לי בכך - "אכבדה" בעץ ובבית. לא צריך את כל הזהב עכשיו. אין בעם האחדות הנדרשת לשגשוג. אבל מרגע שיהיה בית ועץ - יבואו עולי רגל, לאט לאט הכלכלה תצמח, בעלי השאיפות הדומות בעם - יבואו, ותתאחדו. תחזור הצמיחה והערבות ההדדית.
אם אתם רוצים שישראל תהיה מדינה טובה, וילדינו ירצו לחיות בה, מדינה בטוחה, שלא מפקירה את אזרחיה, מדינה שמשקיעה ברווחה ובשוויון, ומעודדת מימוש עצמי לפרטיה - עליכם לפעול כדי לעשות את הנדרש לשם כך. אל תישארו בבית.
הַתְחִילוּ.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
עפרה ליבוביץ גולדברג היא מורה לתנ"ך ומחשבת ישראל בתיכון ליד"ה, ירושלים, פעילה במאבק למען עסקה להשבת אחיותינו ואחינו מהשבי בעזה.