פרשת עקב מוצאת את עם ישראל ברגע מכריע: על סף הכניסה לארץ, כשהחזון הלאומי עומד להתגשם והשפע המובטח נמצא מעבר לפינה. דווקא כאן בוחר משה להזהיר: הסכנה האמיתית אינה בימי המחסור אלא בעיתות השגשוג. השפע עלול להוביל לשכחה, ליוהרה ולעיוורון מוסרי: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). פסוק זה הוא אזהרה חדה מפני חטא היוהרה: תחושת העוצמה והזחיחות המוסרית הנלווית אליה.
משה מזכיר את ההבדל בין מצרים לארץ ישראל: "כִּי הָאָרֶץ... לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְהָאָרֶץ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, י–יב). במצרים זרם הנילוס סיפק ביטחון במנותק ממוסריות העם. בארץ ישראל, לעומת זאת, קיומנו תלוי במעשים – ברמה המוסרית של החברה. המסר חד: ריבונות אינה רק זכות היסטורית אלא אחריות מוסרית מתמדת.
בפרק י' פסוק יט מופיע הציווי "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" . הציווי לדאוג לרווחתו של הגר חוזר בתורה 36 פעמים (בבא מציעא נט ע"ב). זו אינה המלצה – זה עמוד תווך של חברה מוסרית. חברה נמדדת ביחסה לחלשים ביותר – לגר, לאלמנה וליתום. חברה שמטה אוזן לחזק ומתעלמת מהחלש, מאבדת את נשמתה. כאשר ערך חיי הגר נמוך מערך חיי היהודי, וכאשר הרגישות לסבלו של האחר נעלמת – אנו מאבדים את הצידוק המוסרי לקיומנו כאן.
משה מזכיר לעם את שבירת הלוחות: "סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ... וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת... וָאֲשַׁבְּרֵם" (דברים ט, טז–יז). משה מזהה שבר מוסרי עמוק ובוחר להתחיל הכל מחדש: בניגוד למעשה עגל הזהב, משבר מוסרי לא חייב לקרות ביום אחד. בדרך כלל מדובר בתהליך שחיקה מתמיד לאורך שנים שקשה מאוד להבחין בו בתחילת הדרך. כשסוף סוף מבחינים בו, נמצאים כבר כברת דרך בתוכו. מחיר הדמים של ביצוע איתחול כזה הוא גבוה מאוד.
פרשת עקב מלמדת אותנו שלשפע יש מחיר – הוא עלול לסנוור אותנו. קיומנו כישות ריבונית דורשת ענווה, ערבות הדדית ושמירה מתמדת על המוסר. בארץ ישראל אין ביטחון קיומי ללא התנהלות מוסרית – לא רק כתפיסה אמונית, אלא כחוק חיים אנושי. היחס לגר ולחלש, ההכרה בסבלו של כל אדם, וההבנה שכוח ללא גיבוי מוסרי מוביל להרס עצמי – אינם רק מצוות דתיות, אלא תנאים הכרחיים לקיומנו כאן.
חטא היוהרה אורב לנו. ניתן ללמוד מפרשת עקב כי מדינה הבוחרת להתנהל באדישות לסבל – של החטופים, של המפונים והעקורים מבתיהם, של תושבי עזה, של פלסטינים ביהודה ושומרון – חותרת תחת הצידוק המוסרי לקיומה.
ובאשר לציווי לאהוב את הגר: כאשר מערכת המשפט מבדילה בין דם לדם – ומשחררת את רוצחו של עודה הדאלין לחופשי, בעוד תושבי כפרו האבלים נותרים במעצר וסופגים אלימות – היא מלמדת את הציבור כי חיי ערבים שווים פחות. רצח עודה הדאלין באום אל ח'יר שבדרום הר חברון אינו פשע של יחיד בלבד. "נערי הזוועות" הפורעים בפלסטינים נהנים מגיבוי של שרים בממשלה. לא ניתן להסתפק באמירה ש"מדובר בעשבים שוטים" – מדובר בתהליך מערכתי של אובדן ערכים.
למדנו מרש"י בפירושו ל-'ויקרא כו, לז' ש-"כל ישראל ערבים זה בזה" - האחריות למעשי הממשלה חלה על כולנו. גם כשמדובר במיעוט קיצוני שפוגע בפועל. שתיקה, עצימת עיניים או הצדקה – הן שותפות למעשה.
ובכל זאת, התקווה חיה. החברה האזרחית בישראל מוכיחה פעם אחר פעם את כוחה להתארגן, להתנדב, ולפעול מתוך אחריות מוסרית עמוקה. היא נענית לצו הלב, לא לצו השלטון: מסייעת לנפגעי המלחמה, מגנה על קהילות מאוימות, ומבכרת את חיי האדם על פני כל שיקול אחר.
ייתכן שדווקא כאן טמון המפתח לתקווה: בבחירה שלנו כחברה, מרובת פנים וזהויות, עלינו לא להסתפק בביקורת אלא לקחת אחריות אישית וקולקטיבית לבניין עולם מתוקן. "לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו" (דברים ח, ו) – ללכת בדרכיו משמעו לפעול. כל עוד נהיה נחושים לשמור על רוח ההתנדבות ועל מחויבותנו האנושית זה לזה, יהודים, ערבים, וכל באי עולם, עוד יש סיכוי לשוב ולחיות כאן בכבוד, בביטחון ובשלום.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אייל ישפה, רב חילוני בוגר תמורה. יושב ראש מועצת רבנים חילוניים בישראל, מייסד ומוביל קהילת רֵעים, קהילה יהודית חילונית הומניסטית. מדריך בסיורי מכינות בקול רבני לזכויות אדם. נשוי למיכל, אבא לשלושה וסבא מאושר לשלושה נכדים (ועוד אחת בדרך).
משה מזכיר את ההבדל בין מצרים לארץ ישראל: "כִּי הָאָרֶץ... לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְהָאָרֶץ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, י–יב). במצרים זרם הנילוס סיפק ביטחון במנותק ממוסריות העם. בארץ ישראל, לעומת זאת, קיומנו תלוי במעשים – ברמה המוסרית של החברה. המסר חד: ריבונות אינה רק זכות היסטורית אלא אחריות מוסרית מתמדת.
בפרק י' פסוק יט מופיע הציווי "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" . הציווי לדאוג לרווחתו של הגר חוזר בתורה 36 פעמים (בבא מציעא נט ע"ב). זו אינה המלצה – זה עמוד תווך של חברה מוסרית. חברה נמדדת ביחסה לחלשים ביותר – לגר, לאלמנה וליתום. חברה שמטה אוזן לחזק ומתעלמת מהחלש, מאבדת את נשמתה. כאשר ערך חיי הגר נמוך מערך חיי היהודי, וכאשר הרגישות לסבלו של האחר נעלמת – אנו מאבדים את הצידוק המוסרי לקיומנו כאן.
משה מזכיר לעם את שבירת הלוחות: "סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ... וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת... וָאֲשַׁבְּרֵם" (דברים ט, טז–יז). משה מזהה שבר מוסרי עמוק ובוחר להתחיל הכל מחדש: בניגוד למעשה עגל הזהב, משבר מוסרי לא חייב לקרות ביום אחד. בדרך כלל מדובר בתהליך שחיקה מתמיד לאורך שנים שקשה מאוד להבחין בו בתחילת הדרך. כשסוף סוף מבחינים בו, נמצאים כבר כברת דרך בתוכו. מחיר הדמים של ביצוע איתחול כזה הוא גבוה מאוד.
פרשת עקב מלמדת אותנו שלשפע יש מחיר – הוא עלול לסנוור אותנו. קיומנו כישות ריבונית דורשת ענווה, ערבות הדדית ושמירה מתמדת על המוסר. בארץ ישראל אין ביטחון קיומי ללא התנהלות מוסרית – לא רק כתפיסה אמונית, אלא כחוק חיים אנושי. היחס לגר ולחלש, ההכרה בסבלו של כל אדם, וההבנה שכוח ללא גיבוי מוסרי מוביל להרס עצמי – אינם רק מצוות דתיות, אלא תנאים הכרחיים לקיומנו כאן.
חטא היוהרה אורב לנו. ניתן ללמוד מפרשת עקב כי מדינה הבוחרת להתנהל באדישות לסבל – של החטופים, של המפונים והעקורים מבתיהם, של תושבי עזה, של פלסטינים ביהודה ושומרון – חותרת תחת הצידוק המוסרי לקיומה.
ובאשר לציווי לאהוב את הגר: כאשר מערכת המשפט מבדילה בין דם לדם – ומשחררת את רוצחו של עודה הדאלין לחופשי, בעוד תושבי כפרו האבלים נותרים במעצר וסופגים אלימות – היא מלמדת את הציבור כי חיי ערבים שווים פחות. רצח עודה הדאלין באום אל ח'יר שבדרום הר חברון אינו פשע של יחיד בלבד. "נערי הזוועות" הפורעים בפלסטינים נהנים מגיבוי של שרים בממשלה. לא ניתן להסתפק באמירה ש"מדובר בעשבים שוטים" – מדובר בתהליך מערכתי של אובדן ערכים.
למדנו מרש"י בפירושו ל-'ויקרא כו, לז' ש-"כל ישראל ערבים זה בזה" - האחריות למעשי הממשלה חלה על כולנו. גם כשמדובר במיעוט קיצוני שפוגע בפועל. שתיקה, עצימת עיניים או הצדקה – הן שותפות למעשה.
ובכל זאת, התקווה חיה. החברה האזרחית בישראל מוכיחה פעם אחר פעם את כוחה להתארגן, להתנדב, ולפעול מתוך אחריות מוסרית עמוקה. היא נענית לצו הלב, לא לצו השלטון: מסייעת לנפגעי המלחמה, מגנה על קהילות מאוימות, ומבכרת את חיי האדם על פני כל שיקול אחר.
ייתכן שדווקא כאן טמון המפתח לתקווה: בבחירה שלנו כחברה, מרובת פנים וזהויות, עלינו לא להסתפק בביקורת אלא לקחת אחריות אישית וקולקטיבית לבניין עולם מתוקן. "לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו" (דברים ח, ו) – ללכת בדרכיו משמעו לפעול. כל עוד נהיה נחושים לשמור על רוח ההתנדבות ועל מחויבותנו האנושית זה לזה, יהודים, ערבים, וכל באי עולם, עוד יש סיכוי לשוב ולחיות כאן בכבוד, בביטחון ובשלום.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אייל ישפה, רב חילוני בוגר תמורה. יושב ראש מועצת רבנים חילוניים בישראל, מייסד ומוביל קהילת רֵעים, קהילה יהודית חילונית הומניסטית. מדריך בסיורי מכינות בקול רבני לזכויות אדם. נשוי למיכל, אבא לשלושה וסבא מאושר לשלושה נכדים (ועוד אחת בדרך).