השבת, שבת ניצבים, היא השבת האחרונה של השנה. רגע לפני שאנו עוברים אל שנה חדשה, התורה עוצרת אותנו ומעמידה אותנו בתוך אחד המעמדים המכוננים שלה: ״אתם ניצבים היום כולכם לפני ה׳ אלהיכם״. (דברים, כט, ט)
רש״י מפרש: ״מלמד שכינסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית״. יש משמעות עמוקה לכך שהמילה הפותחת את המעמד היא ״ניצבים״. לא רק עומדים, אלא מתייצבים.
להיות נוכחים, לקחת אחריות, לעמוד מול המציאות ולא להסיט ממנה את המבט.
המילה ניצב, הנה מילה המרמזת על אנכיות, להתייצב זה גם לקום ואפשר לשמוע ממש הפרשנות הזוהרית על המילה לקום המהדהדת למילה קיום: "קום עמוד בקיומך" , ואולי בתוך ״ניצבים״ מהדהדת עוד מילה מקראית אחרת, ״הנני״.
אברהם שומע את הקריאה אליו ועונה ״הנני״. משה שומע את קול האל מתוך הסנה ועונה ״הנני״. שמואל שומע את הקריאה ועונה ״הנני״. רש״י מפרש את תשובתו של אברהם: ״"הנני- כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה היא ולשון זימון". (בראשית כב' א') ״הנני״ הוא אם כן לא רק ״אני כאן״, אלא נכונות להיענות לקריאה. אני כאן, אני שומע, אני מוכן לקחת חלק.
אבל פרשת ניצבים אינה מדברת אל אדם יחיד. היא מדגישה: ״כולכם״. ראשיכם, זקניכם, טפכם, נשיכם, וגם ״וגרך אשר בקרב מחניך״. חזקוני מפרש: ״חשוב ושאינו חשוב״. כולם עומדים בברית.
נדמה לי שיש כאן עיקרון עמוק הנוגע גם ליסוד של זכויות האדם. חברה נבחנת לא רק באופן שבו היא מגינה על מי שנמצא במרכזה, אלא גם באופן שבו היא מתייחסת למי שנמצא בשוליה. האדם שאינו חלק מן הרוב, שאינו בעל כוח, שהסיפור שלו שונה משלנו, אינו מחוץ לברית. הוא כבר שם, בתוך ה״כולכם״.
והברית אף אינה מוגבלת למי שנוכח ברגע הזה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃" (דברים, כ', ט'-יד)
הברית יוצרת אחריות בין אנשים, בין דורות, ואולי גם כלפי מי שאיננו חלק מן הקבוצה שלנו.
לקראת סוף הפרשה מופיעה הבחירה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים, ל', יט').
התורה אינה משאירה את הבחירה כמושג מופשט. היא מבקשת מאיתנו לבחור בחיים, ומיד מוסיפה: ״למען תחיה אתה וזרעך״.
בשנה שבה קדושת החיים קיבלה משמעות כל כך מוחשית וכואבת, הפסוק הזה מחייב אותנו לשאול מה פירוש לבחור בחיים. האם אלה רק החיים שלי ושל הקרובים אליי, או שהבחירה בחיים מחייבת אותי להכיר בערכם של חיי האדם באשר הוא אדם?
אולי זו ההתייצבות שאליה קוראת אותנו הפרשה. לא רק לעמוד מול המציאות, אלא לשאול איזה עולם אנחנו מבקשים ליצור בתוכה. עולם שבו זכויות, חירות, כבוד וביטחון אינם פריבילגיה השמורה למי ששייך לקבוצה הנכונה, אלא ערכים שאנו מבקשים לקיים עבור כולנו.
בפתחה של שנה חדשה, הברית היא גם בחירה: מי אנחנו כשאנחנו ניצבים, למי אנחנו אומרים ״הנני״, ואיזה חיים אנחנו בוחרים להבטיח, לעצמנו ולזולתנו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה מירה רגב, מנהלת אגף התוכן של התנועה הרפורמית, מלמדת את תחום הזוהר והקבלה, בעלת תואר בפסיכותרפיה גופנית מבוססת מיינדפולנס (האקומי), בעלת קליניקה פרטית בביתה.
רש״י מפרש: ״מלמד שכינסם משה לפני הקדוש ברוך הוא ביום מותו להכניסם בברית״. יש משמעות עמוקה לכך שהמילה הפותחת את המעמד היא ״ניצבים״. לא רק עומדים, אלא מתייצבים.
להיות נוכחים, לקחת אחריות, לעמוד מול המציאות ולא להסיט ממנה את המבט.
המילה ניצב, הנה מילה המרמזת על אנכיות, להתייצב זה גם לקום ואפשר לשמוע ממש הפרשנות הזוהרית על המילה לקום המהדהדת למילה קיום: "קום עמוד בקיומך" , ואולי בתוך ״ניצבים״ מהדהדת עוד מילה מקראית אחרת, ״הנני״.
אברהם שומע את הקריאה אליו ועונה ״הנני״. משה שומע את קול האל מתוך הסנה ועונה ״הנני״. שמואל שומע את הקריאה ועונה ״הנני״. רש״י מפרש את תשובתו של אברהם: ״"הנני- כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה היא ולשון זימון". (בראשית כב' א') ״הנני״ הוא אם כן לא רק ״אני כאן״, אלא נכונות להיענות לקריאה. אני כאן, אני שומע, אני מוכן לקחת חלק.
אבל פרשת ניצבים אינה מדברת אל אדם יחיד. היא מדגישה: ״כולכם״. ראשיכם, זקניכם, טפכם, נשיכם, וגם ״וגרך אשר בקרב מחניך״. חזקוני מפרש: ״חשוב ושאינו חשוב״. כולם עומדים בברית.
נדמה לי שיש כאן עיקרון עמוק הנוגע גם ליסוד של זכויות האדם. חברה נבחנת לא רק באופן שבו היא מגינה על מי שנמצא במרכזה, אלא גם באופן שבו היא מתייחסת למי שנמצא בשוליה. האדם שאינו חלק מן הרוב, שאינו בעל כוח, שהסיפור שלו שונה משלנו, אינו מחוץ לברית. הוא כבר שם, בתוך ה״כולכם״.
והברית אף אינה מוגבלת למי שנוכח ברגע הזה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית וְאֶת־הָאָלָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כִּי֩ אֶת־אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֙נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם׃" (דברים, כ', ט'-יד)
הברית יוצרת אחריות בין אנשים, בין דורות, ואולי גם כלפי מי שאיננו חלק מן הקבוצה שלנו.
לקראת סוף הפרשה מופיעה הבחירה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים, ל', יט').
התורה אינה משאירה את הבחירה כמושג מופשט. היא מבקשת מאיתנו לבחור בחיים, ומיד מוסיפה: ״למען תחיה אתה וזרעך״.
בשנה שבה קדושת החיים קיבלה משמעות כל כך מוחשית וכואבת, הפסוק הזה מחייב אותנו לשאול מה פירוש לבחור בחיים. האם אלה רק החיים שלי ושל הקרובים אליי, או שהבחירה בחיים מחייבת אותי להכיר בערכם של חיי האדם באשר הוא אדם?
אולי זו ההתייצבות שאליה קוראת אותנו הפרשה. לא רק לעמוד מול המציאות, אלא לשאול איזה עולם אנחנו מבקשים ליצור בתוכה. עולם שבו זכויות, חירות, כבוד וביטחון אינם פריבילגיה השמורה למי ששייך לקבוצה הנכונה, אלא ערכים שאנו מבקשים לקיים עבור כולנו.
בפתחה של שנה חדשה, הברית היא גם בחירה: מי אנחנו כשאנחנו ניצבים, למי אנחנו אומרים ״הנני״, ואיזה חיים אנחנו בוחרים להבטיח, לעצמנו ולזולתנו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה מירה רגב, מנהלת אגף התוכן של התנועה הרפורמית, מלמדת את תחום הזוהר והקבלה, בעלת תואר בפסיכותרפיה גופנית מבוססת מיינדפולנס (האקומי), בעלת קליניקה פרטית בביתה.