בשבת, שש עשרים ותשע, בוקר שמחת תורה, התעוררנו אל ארץ אחרת. אותות שונים בשמיים ובארץ, בישרו על אסון גדול שמתקרב. טרם ידענו אז את ממדיו. תיבת הארץ נפרצה מול עינינו, ונמלאה חמאס. עד אז – עסקנו בשמש – שמש החום והארץ – שמש הימים. היינו עצמינו "שמשיים" לא הסתכלנו על צידה האפל של השמש שהזריחה כל בוקר חיים. אך את עקבות האפילה שנותרה מאותו יום בנשמותינו, לא נוכל לטשטש לעולמים.
"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה – נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית, ז, יא). כך נפתחת פרשה סוערת וגדולה במקרא – פרשת נח – שהשבוע, רק ימים ספורים – כך נדמה – אחרי פתיחת מחזור חדש של קריאה בתורה, רגעים בודדים בלבד אחרי הקפות שקטות, נוגות, של שמחת תורה –אנו שבים וקוראים בה.
ובפרשה נכתב, על תיבת עצי גופר אשר היתה למרחב המוגן, של שארית החיים, שהתקיימה מתחת לשמי האלוהים, אז, בדורו של נוח התמים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה." (בראשית, ז, א).
וכך, במשך 12 חודשים, מטלטלת במים סוערים התיבה, בזמן שהארץ סביבה חרבה.
והאדמה שהיתה עד אז – אדמת עדן – אדמות השדות והפרדסים, אדמות הגידול של בעלי החיים, אדמות הטיול והמנוחה, אדמות הגאיות וההרים, אדמות השבילים בכפרים, ואדמות החיטה, התמר והכלנית, אותה אדמה – הפכה מתחת לקרקעיתה של התיבה – לאדמת קברים.
ובמשך שנה שלמה של ממטרים עזים מן השמיים כך מסופר - "כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע." (בראשית, ו, יז).
המקרא חוסך מאיתנו את המאורעות הקשים, על אלו שניסו לשרוד וכשלו. אבל תמונות אלו, נותרו אצלינו בדימיון, וכל שנותר מן השנה הקשה ההיא - שנת מבול, ושמד, כל שנותר הוא רק תיבה, וחיים בה מעט.
ובאותם ימים, כל כך מעט מילים אמר אז האלוהים. הרי כבר למדנו מכרוניקת דברי כל הימים, שבעת מאורעות קשים, אלוהים, נוטה לשתוק. ואכן, בעת שהסערה שיברה, ומהתיבה יצאו קולות של יבבה עמוקה, מילות האלוהים – הן קול דממה.
אבל הנה, אומר הכתוב במסכת מנחות: "תיבה בת שתי אותיות" (מנחות ל'), היא מילה, ומוסיף: "לא יודע הדיבור באות אחת, עד שיתקבצו שתי אותיות ויותר, להיעשות תיבה", והנה גם בפרשה, ישנה עוד תיבה – מילת האלוהים, והיא – היא תיבה בת 2 אותיות : "צֵא." "צא מִן־הַתֵּבָה". כך הוא אומר לנוח, "צא" הוא מורה, רגע אחרי שהרוח הגדולה שכחה.
שתי אותיות שהן תיבה. שתי אותיות שהן היקום שנולד אחרי הרעש הגדול והנורא. עולם שמתחיל שוב מתיבה - מ"צאו", מ"קומו". תנועה שעולה מ"קוממיות", ו"תקומה", והכל – ממילה. תיבת המילה. או כמו שקרא הנביא ישעיהו: "...צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ... לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת".
וכך אומר לו האלוהים לנח, פשוט, "צא"! – צא להקים ארץ חשוכה, לך להנחיל קרקעות שוממות. "צא מִן־הַתֵּבָ֑ה".
ואולי, לא די, תאמרו, בשתי אותיות, כדי לצאת, ולקום, ולראות מבעד לצוהר התיבה - לא נופים שרופים או בתים הרוסים, או גגות שבורים של רפתות או לולים, ולא די בכוח התפילות להרעיד את אמות הסיפים, עד שיחזרו כל אחינו השבויים; ולא, לא די לנו בשתי אותיות; לא די בתיבת המילים הזעירה של אלוהים, כדי לפתוח צוהר לאפשרות אחרת של חיים.
המשורר ריינר מריה רילקה כותב:
"אילו אפשר היה לנו לראות רחוק יותר ממה שהידע שלנו מגיע, ובכל זאת קצת מעבר לתוצאות הניחוש שלנו, אולי היינו סובלים את העצבות שלנו בביטחון רב יותר. כי הם הרגעים שבהם משהו חדש נכנס בנו, משהו לא ידוע; הכל בנו נסוג, שקט מגיע, והחדש, שאיש אינו מכיר, עומד בתוכנו, וממתין".
*
לפני כמה ימים, בעוד אחד ממניין הימים הקשים של השנה האחרונה, התעוררנו בוקר נוסף אל ארץ מלחמה. ארץ הסובלת מכאבי פנטום על אובדן בניה ובנותיה, ושבי של אחיה ואחיותיה. מפחד עקבות של מבשרים לבושי מדים שאת קול דפיקתם על הדלת – לא נרצה לשמוע לעולמים. באותו בוקר, אותות שונים בשמיים ובארץ בישרו על מבול קרבות ארוך משדימינו. ובארץ הזאת, ארץ שנחלאות רבות שוממות בה, חיפשתי באותו בוקר, אחר צוהר. ביקשתי לאתר טקסט מוכר, משהו, בכל זאת – להתמיר איתו את הרוח.
קראתי במסכת חגיגה ושם, גיליתי חבוי, את הסיפור הבא: במסכת חגיגה, פרק ד' ע"ב, יושבים החכמים ומשתפים זה את זה בפסוקים שגורמים להם לבכות. כל אחד מהם קורא פסוק, ונשבר במקום אחר. כמו אצלינו, גם אצלם, הלב קורס במקום אחר. והסבב מגיע לרב אמי, שקורא במגילת איכה, בפרק השלישי, ומגיע אל הפסוק הזה: "יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה".
שישים ושישה פסוקים יש בפרק זה, שלושה לכל אות, ובאמצעו ממש, בתוך תוכה של הקינה, בטבורה של המגילה – שלוש תיבות מילים, שכל אחת מהן – צוהר: "אולי" "יש" ו"תקווה".
"יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ" - הפה מלא עפר ואבלות – ועדיין : "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה."
ושואל רב אמי: "כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״?!".
זהו הרגע שבו הוא נשבר. לא מהעפר שבפה, לא מעומק הטרגדיה שעברנו, לא מהווה המתמשך שכולו כעפר בפה, אלא "מהאולי". "כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״". אחרי כל זה – כל מה שנשאר לנו, הוא רק אולי? לא וודאות שיהיה בסדר, לא ידיעה ברורה שאחרי כל זה - יש יבשת מוצקה, יש מציאות אחרת, טובה. יש אחרית הימים הזורחת מדי בוקר על ארץ חדשה? שיבוא יום, ונהיה פה שוב "שמשיים"...
לא, כל שיש הוא "אולי". "אולי יש תקווה".
זוהי התיבה. "כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״" – "אולי יש תקווה".
מהיכן יבוא "האולי" – זה שגורם ללב שלנו לדמוע מהאפשרות של תקווה?
מהתיבה.
בשבת, פרשת נח תשפ"ה, כשנה לציון שנת שמד. שנת מלחמה. התעוררנו אל ארץ מיוסרת. ארץ הזועקת לאהבה. אותות שונים בשמיים ובארץ מבשרים :" כּוּלֵּי הַאי ואולי" – "אולי יש תקווה". וברגעים אלו ממש - טרם נדע את ממדיה. אך הבוקר, לא נסתכל אל צידה האפל של השמש – אלא נפנה את פנינו אליה. נאחז בידיעה שאחרי כל זה – " כּוּלֵּי הַאי", יש אולי.
ונרד ונעבור לפני התיבה – לפני תיבת לוחות הברית-תורת התקווה.
ואנחנו, רבות ורבני "קול רבני" בקשת מרהיבה של צבעים, נאחזים באמונה - שלמרות שאת עקבות האובדן שנותר בנשמותינו לא נוכל להעלים -
את עקבות רגלינו -
את פסיעות צעדינו,
שיהיו - אחרי כל זה,
אולי -
לתקוות עולמים.
----------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה טליה אבנון-בנבנישתי היא ראש בית המדרש לרבנות של ההיברו יוניון קולג'.
"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה – נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית, ז, יא). כך נפתחת פרשה סוערת וגדולה במקרא – פרשת נח – שהשבוע, רק ימים ספורים – כך נדמה – אחרי פתיחת מחזור חדש של קריאה בתורה, רגעים בודדים בלבד אחרי הקפות שקטות, נוגות, של שמחת תורה –אנו שבים וקוראים בה.
ובפרשה נכתב, על תיבת עצי גופר אשר היתה למרחב המוגן, של שארית החיים, שהתקיימה מתחת לשמי האלוהים, אז, בדורו של נוח התמים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה." (בראשית, ז, א).
וכך, במשך 12 חודשים, מטלטלת במים סוערים התיבה, בזמן שהארץ סביבה חרבה.
והאדמה שהיתה עד אז – אדמת עדן – אדמות השדות והפרדסים, אדמות הגידול של בעלי החיים, אדמות הטיול והמנוחה, אדמות הגאיות וההרים, אדמות השבילים בכפרים, ואדמות החיטה, התמר והכלנית, אותה אדמה – הפכה מתחת לקרקעיתה של התיבה – לאדמת קברים.
ובמשך שנה שלמה של ממטרים עזים מן השמיים כך מסופר - "כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע." (בראשית, ו, יז).
המקרא חוסך מאיתנו את המאורעות הקשים, על אלו שניסו לשרוד וכשלו. אבל תמונות אלו, נותרו אצלינו בדימיון, וכל שנותר מן השנה הקשה ההיא - שנת מבול, ושמד, כל שנותר הוא רק תיבה, וחיים בה מעט.
ובאותם ימים, כל כך מעט מילים אמר אז האלוהים. הרי כבר למדנו מכרוניקת דברי כל הימים, שבעת מאורעות קשים, אלוהים, נוטה לשתוק. ואכן, בעת שהסערה שיברה, ומהתיבה יצאו קולות של יבבה עמוקה, מילות האלוהים – הן קול דממה.
אבל הנה, אומר הכתוב במסכת מנחות: "תיבה בת שתי אותיות" (מנחות ל'), היא מילה, ומוסיף: "לא יודע הדיבור באות אחת, עד שיתקבצו שתי אותיות ויותר, להיעשות תיבה", והנה גם בפרשה, ישנה עוד תיבה – מילת האלוהים, והיא – היא תיבה בת 2 אותיות : "צֵא." "צא מִן־הַתֵּבָה". כך הוא אומר לנוח, "צא" הוא מורה, רגע אחרי שהרוח הגדולה שכחה.
שתי אותיות שהן תיבה. שתי אותיות שהן היקום שנולד אחרי הרעש הגדול והנורא. עולם שמתחיל שוב מתיבה - מ"צאו", מ"קומו". תנועה שעולה מ"קוממיות", ו"תקומה", והכל – ממילה. תיבת המילה. או כמו שקרא הנביא ישעיהו: "...צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ... לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת".
וכך אומר לו האלוהים לנח, פשוט, "צא"! – צא להקים ארץ חשוכה, לך להנחיל קרקעות שוממות. "צא מִן־הַתֵּבָ֑ה".
ואולי, לא די, תאמרו, בשתי אותיות, כדי לצאת, ולקום, ולראות מבעד לצוהר התיבה - לא נופים שרופים או בתים הרוסים, או גגות שבורים של רפתות או לולים, ולא די בכוח התפילות להרעיד את אמות הסיפים, עד שיחזרו כל אחינו השבויים; ולא, לא די לנו בשתי אותיות; לא די בתיבת המילים הזעירה של אלוהים, כדי לפתוח צוהר לאפשרות אחרת של חיים.
המשורר ריינר מריה רילקה כותב:
"אילו אפשר היה לנו לראות רחוק יותר ממה שהידע שלנו מגיע, ובכל זאת קצת מעבר לתוצאות הניחוש שלנו, אולי היינו סובלים את העצבות שלנו בביטחון רב יותר. כי הם הרגעים שבהם משהו חדש נכנס בנו, משהו לא ידוע; הכל בנו נסוג, שקט מגיע, והחדש, שאיש אינו מכיר, עומד בתוכנו, וממתין".
*
לפני כמה ימים, בעוד אחד ממניין הימים הקשים של השנה האחרונה, התעוררנו בוקר נוסף אל ארץ מלחמה. ארץ הסובלת מכאבי פנטום על אובדן בניה ובנותיה, ושבי של אחיה ואחיותיה. מפחד עקבות של מבשרים לבושי מדים שאת קול דפיקתם על הדלת – לא נרצה לשמוע לעולמים. באותו בוקר, אותות שונים בשמיים ובארץ בישרו על מבול קרבות ארוך משדימינו. ובארץ הזאת, ארץ שנחלאות רבות שוממות בה, חיפשתי באותו בוקר, אחר צוהר. ביקשתי לאתר טקסט מוכר, משהו, בכל זאת – להתמיר איתו את הרוח.
קראתי במסכת חגיגה ושם, גיליתי חבוי, את הסיפור הבא: במסכת חגיגה, פרק ד' ע"ב, יושבים החכמים ומשתפים זה את זה בפסוקים שגורמים להם לבכות. כל אחד מהם קורא פסוק, ונשבר במקום אחר. כמו אצלינו, גם אצלם, הלב קורס במקום אחר. והסבב מגיע לרב אמי, שקורא במגילת איכה, בפרק השלישי, ומגיע אל הפסוק הזה: "יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה".
שישים ושישה פסוקים יש בפרק זה, שלושה לכל אות, ובאמצעו ממש, בתוך תוכה של הקינה, בטבורה של המגילה – שלוש תיבות מילים, שכל אחת מהן – צוהר: "אולי" "יש" ו"תקווה".
"יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ" - הפה מלא עפר ואבלות – ועדיין : "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה."
ושואל רב אמי: "כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״?!".
זהו הרגע שבו הוא נשבר. לא מהעפר שבפה, לא מעומק הטרגדיה שעברנו, לא מהווה המתמשך שכולו כעפר בפה, אלא "מהאולי". "כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״". אחרי כל זה – כל מה שנשאר לנו, הוא רק אולי? לא וודאות שיהיה בסדר, לא ידיעה ברורה שאחרי כל זה - יש יבשת מוצקה, יש מציאות אחרת, טובה. יש אחרית הימים הזורחת מדי בוקר על ארץ חדשה? שיבוא יום, ונהיה פה שוב "שמשיים"...
לא, כל שיש הוא "אולי". "אולי יש תקווה".
זוהי התיבה. "כּוּלֵּי הַאי וְ״אוּלַי״" – "אולי יש תקווה".
מהיכן יבוא "האולי" – זה שגורם ללב שלנו לדמוע מהאפשרות של תקווה?
מהתיבה.
בשבת, פרשת נח תשפ"ה, כשנה לציון שנת שמד. שנת מלחמה. התעוררנו אל ארץ מיוסרת. ארץ הזועקת לאהבה. אותות שונים בשמיים ובארץ מבשרים :" כּוּלֵּי הַאי ואולי" – "אולי יש תקווה". וברגעים אלו ממש - טרם נדע את ממדיה. אך הבוקר, לא נסתכל אל צידה האפל של השמש – אלא נפנה את פנינו אליה. נאחז בידיעה שאחרי כל זה – " כּוּלֵּי הַאי", יש אולי.
ונרד ונעבור לפני התיבה – לפני תיבת לוחות הברית-תורת התקווה.
ואנחנו, רבות ורבני "קול רבני" בקשת מרהיבה של צבעים, נאחזים באמונה - שלמרות שאת עקבות האובדן שנותר בנשמותינו לא נוכל להעלים -
את עקבות רגלינו -
את פסיעות צעדינו,
שיהיו - אחרי כל זה,
אולי -
לתקוות עולמים.
----------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה טליה אבנון-בנבנישתי היא ראש בית המדרש לרבנות של ההיברו יוניון קולג'.