הצרעת מזמן כבר לא איתנו ובית הנסן בירושלים (שהיה בעבר בית חולים לחולי צרעת שנמצאים בבידוד. הוא נקרא על שם החוקר הנורבגי הנסן, שזיהה את הגורם למחלה, שנקראת גם "מחלת הנסן") הפך לאיזור בתי קפה, תערוכות ומרכז עיצוב. בתרבות רבת שנים ובעלת עומק היסטורי כשלנו נשארים ביטויים, המספרים על מאורעות עתיקים במילים נשכחות כדי לתאר מצבים חדשים, שיש להם פרשנות אחרת, שנתעצבה עם הזמן שאינו עומד מלכת.
הביטוי "מצורע" הפך לסמל של מי שמוּדר מהחברה, טפיל ומיותר שמאיים על סביבתו. בימינו בחברה הישראלית המקוטבת והמשוסעת נעלם מושג האחרוּת לטובת "מצורע". כל דעה השונה במעט מעמדת הדובר - הפכה לבלתי לגיטימית, מאיימת וצריכה להתחסל, לעיתים אף עם דוברה, או להיכלא לבל תישמע.
בזמנים בהם הצרעת הייתה מחלה חשוכת מרפא ומדבקת, החברה האנושית נאלצה, כדי להתגונן מהמחלה המידבקת, לגרום עוול לחולה ולבודדו מהציבור, למרות שבמספר תרבויות הייתה גם התנהגות הפוכה לגמרי. הצרעת נחשבה בהן מחלה מקודשת, והיחס לבידוד החולים היה יחס של כבוד וקדושה. עם הזמן, אולי כדי להרתיע בני אדם, או לצבור הון מנהיגותי, הפכו את המצורעים למי שיש לפחוד מהם וכאויבי הציבור. הרחקתם של חולים ונכים מהמרחב הציבורי בכלל, מעידה עדות מרשימה על אי סובלנותה וחרדותיה של אותה חברה. ככל שהחברה יותר "מתקדמת", כך הדרת השונים בה - בהם חולים כרוניים, נכים, פגועי גוף ונפש - מקיפה יותר.
המטייל בהודו, למשל, יפגוש נכים ופסחים, כרותי גפיים ופגועי נפש במרחב הציבורי, כחלק מהרקמה האנושית. האם אנחנו החברה הנאורה? האם ספרטה היא המודל האידיאלי? או דלהי של היום? קיימים מקומות רבים בעולם, בהם הפגועים חיים בחברה כחלק אינטגרלי ממנה. בדרך כלל זה קורה במקומות העניים יותר. האם מתקיים כאן הכתוב "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד א)?
אימונים יומיים בחמלה ובהכרת האדם על גווניו ומורכבותיו, הפיזיות והרגשיות, על שלמותו למרות אי "מושלמותו", הם, כנראה, אלה הבונים חברה בריאה וסובלנית יותר. חברת אחידים איננה חברה בריאה. חברת אחידים היא חברה נוקשה, נטולת חמלה ורגישות, שבזה למורכבות לטובת שטחיות. בחברה אנושית מורכבת, רבגונית ורבת פנים, החי בה מגדיל את מנעד סובלנותו, את מנעד רגשותיו ומורכבותן. חברת שונות ושונים, פיזית ורגשית, מגדילה את חמלת האדם, את התחשבותו ואת חמלתו לאחר, ומנרמלת את ה"לא נורמלי" של היום.
אם מטרת חיינו היא אנושיות, חמלה, אהבת אדם באשר הינו, תנו לנו לחיות בחברה מרובת פנים, עם נכים, פגועי גוף ונפש, למען בריאותנו הנפשית, צניעותנו וסובלנותנו. תנו לנו חברת "מצורעים". אל תבודדו אותם ותסגרו אותם במקומות יחודיים, ואיכות החיים של כולנו תגדל לאין שיעור.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דובי אביגור, רב הומניסטי חופשי, חי בגליל, חבר ועד "קול רבני לזכויות אדם" וחבר ועד עמותת "לילך: לחיות ולמות בכבוד". פעיל חברתי, בעיקר בתחום הערבי יהודי וזכויות אדם.
הביטוי "מצורע" הפך לסמל של מי שמוּדר מהחברה, טפיל ומיותר שמאיים על סביבתו. בימינו בחברה הישראלית המקוטבת והמשוסעת נעלם מושג האחרוּת לטובת "מצורע". כל דעה השונה במעט מעמדת הדובר - הפכה לבלתי לגיטימית, מאיימת וצריכה להתחסל, לעיתים אף עם דוברה, או להיכלא לבל תישמע.
בזמנים בהם הצרעת הייתה מחלה חשוכת מרפא ומדבקת, החברה האנושית נאלצה, כדי להתגונן מהמחלה המידבקת, לגרום עוול לחולה ולבודדו מהציבור, למרות שבמספר תרבויות הייתה גם התנהגות הפוכה לגמרי. הצרעת נחשבה בהן מחלה מקודשת, והיחס לבידוד החולים היה יחס של כבוד וקדושה. עם הזמן, אולי כדי להרתיע בני אדם, או לצבור הון מנהיגותי, הפכו את המצורעים למי שיש לפחוד מהם וכאויבי הציבור. הרחקתם של חולים ונכים מהמרחב הציבורי בכלל, מעידה עדות מרשימה על אי סובלנותה וחרדותיה של אותה חברה. ככל שהחברה יותר "מתקדמת", כך הדרת השונים בה - בהם חולים כרוניים, נכים, פגועי גוף ונפש - מקיפה יותר.
המטייל בהודו, למשל, יפגוש נכים ופסחים, כרותי גפיים ופגועי נפש במרחב הציבורי, כחלק מהרקמה האנושית. האם אנחנו החברה הנאורה? האם ספרטה היא המודל האידיאלי? או דלהי של היום? קיימים מקומות רבים בעולם, בהם הפגועים חיים בחברה כחלק אינטגרלי ממנה. בדרך כלל זה קורה במקומות העניים יותר. האם מתקיים כאן הכתוב "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד א)?
אימונים יומיים בחמלה ובהכרת האדם על גווניו ומורכבותיו, הפיזיות והרגשיות, על שלמותו למרות אי "מושלמותו", הם, כנראה, אלה הבונים חברה בריאה וסובלנית יותר. חברת אחידים איננה חברה בריאה. חברת אחידים היא חברה נוקשה, נטולת חמלה ורגישות, שבזה למורכבות לטובת שטחיות. בחברה אנושית מורכבת, רבגונית ורבת פנים, החי בה מגדיל את מנעד סובלנותו, את מנעד רגשותיו ומורכבותן. חברת שונות ושונים, פיזית ורגשית, מגדילה את חמלת האדם, את התחשבותו ואת חמלתו לאחר, ומנרמלת את ה"לא נורמלי" של היום.
אם מטרת חיינו היא אנושיות, חמלה, אהבת אדם באשר הינו, תנו לנו לחיות בחברה מרובת פנים, עם נכים, פגועי גוף ונפש, למען בריאותנו הנפשית, צניעותנו וסובלנותנו. תנו לנו חברת "מצורעים". אל תבודדו אותם ותסגרו אותם במקומות יחודיים, ואיכות החיים של כולנו תגדל לאין שיעור.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דובי אביגור, רב הומניסטי חופשי, חי בגליל, חבר ועד "קול רבני לזכויות אדם" וחבר ועד עמותת "לילך: לחיות ולמות בכבוד". פעיל חברתי, בעיקר בתחום הערבי יהודי וזכויות אדם.