השבוע נסיים את הקריאה בספר במדבר – ספר רצוף משברים, תלונות, מרידות ועונשים. 40 השנים במדבר קרובות להסתיים, אך רגע לפני הכניסה לארץ, מתפרץ משבר מסוג חדש. בני גד ובני ראובן שהם בעלי מקנה עצום ורב, מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי שמתאים לגידול העדרים שלהם.
משה מזדעזע. מבחינתו, זו דאגה לאינטרס אישי ופגיעה אנושה בסולידריות. קריאתו החריפה מהדהדת בעוצמה גם בחברה הישראלית של ימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (במדבר, ל"ב, ו)
המשבר נפתר רק כשהם מתחייבים לצאת חלוצים לפני המחנה ולהילחם עד תום הכיבוש. משה מתרצה, מסכים שבני גד ובני ראובן יבנו ערים למשפחותיהם ומכלאות לצאנם ואז יצאו לפני השאר לעזרה בכיבוש הנחלות.
האם עמדו השבטים בהבטחתם? בספר יהושע אנחנו מגלים ששניים וחצי השבטים (חצי שבט המנשה נוסף אליהם עם הזמן ונוסף גם אל החלוץ שעזר במלחמות) - עמדו בדיבורם, הם נלחמו כתף אל כתף במשך שנים, ורק בסיום המלחמות שיחרר אותם יהושע לביתם שמעבר לירדן. סוף טוב הכל טוב: כמעט... בספר יהושע מסופר שבדרכם חזרה, הם נוהגים בצורה מוזרה - ובונים על שפת הירדן "מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה". (יהושע, כב, י)
המעשה הזה – בדיוק כמו הבקשה המקורית שלהם לשבת בעבר הירדן – נעשה בצורה חד-צדדית. ושוב, הוא מעורר חשד עצום וחוסר קורת רוח בקרב שאר העם. כשיהושע והעם שומעים על כך, התגובה מיידית וחריפה. בדיוק כמו משה בשעתו, הם מפרשים את הצעד הזה כמרד, כבגידה וכניסיון לפצל את העם דתית ופוליטית (מכיון שמותר להקריב קורבנות רק במזבח שבמשכן שילה). משלחת בראשות פנחס הקנאי נשלחת אליהם כדי לברר את הענין.
אלא שאז מגיע ההסבר המטלטל של בני גד וראובן. הם לא בנו מזבח כדי להקריב עליו קורבנות כלל, הם בנו אותו מתוך חרדה עמוקה מהעתיד:
"וְאִם-לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת-זֹאת לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ... אֵין-לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה". (יהושע, כב, כד)
זהו מהפך בעלילה ובכוונה: יהושע והעם חשדו שהם רוצים להיפרד מהם מבחינה גיאוגרפית ודתית אך בפועל, בני גד וראובן סבלו מחרדת ניכור. הם הבינו שעכשיו משנסתיימה השותפות שלהם בנטל הצבאי, המרחק גיאוגרפי עלול לשחוק את השייכות הרגשית והרוחנית.
" וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה-נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת-הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ …" (יהושע, כב, כו-כז)
בתורה אנחנו מכירים את המושג "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ" (שמות, יג, יד) – אנחנו זוכרים את העבר כדי להסביר את ההווה. בני גד וראובן עושים פעולה הפוכה: הם מעצבים את ההווה כדי להציל את העתיד. המזבח הענק שלהם לא היה כלי פולחני, אלא אנדרטה. גשר ויזואלי שנועד להזכיר לדורות הבאים משני עברי הירדן: אנחנו עם אחד, יש לנו ערכים משותפים, ואנחנו שייכים לאותו הסיפור.
אנחנו חיים בתקופה של מחלוקות קשות, עמוקות ומדממות בחברה הישראלית. אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים באובססיביות בשאלות של ההווה: מי צודק ומי טועה? מי תורם יותר ומי נושא בנטל? מי מנצח בקרב על התודעה ומי מפסיד? הדינמיקה הזו שואבת מאיתנו את כל האנרגיה, ומצמצמת את המבט שלנו לכאן ועכשיו.
אבל המזבח הענק של שניים וחצי השבטים, שנבנה רגע אחרי שהסתיימו קרבות הכיבוש, מזמין אותנו לעצור ולהרים את העיניים אל מעבר לאופק המיידי. הוא מאלץ אותנו לשאול את השאלה המפחידה ביותר: מה יישאר מהקשר בינינו ביום שאחרי? אחרי שהוויכוחים ביננו יסתימו? איך נהיה ומי נהיה זה כלפי זה?
בני גד ובני ראובן לימדו אותנו שיעור דרמטי בחשיבה לטווח רחוק. הם לא היו עסוקים רק במה שיחשבו עליהם בני דורם שנלחמו איתם כתף אל כתף. הם נשאו את עיניהם דורות קדימה. הם שאלו בחרדת הקודש מה יאמרו הילדים של שני הצדדים זה לזה בעוד עשרים, חמישים או מאה שנה, כשהמרחק הגיאוגרפי ואולי גם האידאולוגי יעשה את שלו.
בני גד ובני ראובן אינם בונים מזבח כדי לפתור את המחלוקת של ההווה. הם בונים אותו כדי שהמחלוקת הזו לא תהפוך לסיפור היחיד שיסופר גם לדורות הבאים. הם לא בונים גשר פיזי להווה – הם בונים גשר לזיכרון. הדאגה הגדולה שלהם הינה שהנכדים שלהם לא יירשו את הריחוק והניתוק.
מתוך המעשה שלהם, אנחנו מבינים אמת עמוקה: שייכות אינה ירושה שמקבלים מההורים. היא יצירה שמורישים לילדים. היא דורשת עבודה, היא דורשת עיצוב, והיא דורשת פעולה אקטיבית.
וזוהי מנהיגות אמיתית.
מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת לפתור משברים נקודתיים, ובוודאי שהיא אינה נמדדת רק ביכולת לנצח את הוויכוח של ההווה ולהכניע את היריב. מנהיגות אמיתית נמדדת באחריות העמוקה למה שהוויכוח הזה יוריש לדור הבא. היא מבינה שהשאלה החשובה ביותר אינה איך מסתיימת המלחמה של היום – אלא איזה סיפור היא משאירה למחר.
מחלוקות תמיד יהיו בינינו, זהו טבעו של עם. השאלה הגדולה שאיתה אנחנו צריכים ללכת הביתה היא: האם לצד המחלוקת, נוריש לילדים שלנו גם את הניתוק? או שנדע, גם בעיצומו של הוויכוח, לבנות את המזבחות, האנדרטאות והעדויות שיזכירו להם שכולנו, בסופו של דבר, שייכים לאותו הסיפור ותלויים זה בזיכרונו של זה ובחייו של זה.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה ריבי דרור היא רבה בקהילת בית תפילה ישראלי, וחברה בועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם. מתגוררת בפרדס חנה ואמא לשתי בנות: נעמי וזיו-אביב.
משה מזדעזע. מבחינתו, זו דאגה לאינטרס אישי ופגיעה אנושה בסולידריות. קריאתו החריפה מהדהדת בעוצמה גם בחברה הישראלית של ימינו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (במדבר, ל"ב, ו)
המשבר נפתר רק כשהם מתחייבים לצאת חלוצים לפני המחנה ולהילחם עד תום הכיבוש. משה מתרצה, מסכים שבני גד ובני ראובן יבנו ערים למשפחותיהם ומכלאות לצאנם ואז יצאו לפני השאר לעזרה בכיבוש הנחלות.
האם עמדו השבטים בהבטחתם? בספר יהושע אנחנו מגלים ששניים וחצי השבטים (חצי שבט המנשה נוסף אליהם עם הזמן ונוסף גם אל החלוץ שעזר במלחמות) - עמדו בדיבורם, הם נלחמו כתף אל כתף במשך שנים, ורק בסיום המלחמות שיחרר אותם יהושע לביתם שמעבר לירדן. סוף טוב הכל טוב: כמעט... בספר יהושע מסופר שבדרכם חזרה, הם נוהגים בצורה מוזרה - ובונים על שפת הירדן "מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה". (יהושע, כב, י)
המעשה הזה – בדיוק כמו הבקשה המקורית שלהם לשבת בעבר הירדן – נעשה בצורה חד-צדדית. ושוב, הוא מעורר חשד עצום וחוסר קורת רוח בקרב שאר העם. כשיהושע והעם שומעים על כך, התגובה מיידית וחריפה. בדיוק כמו משה בשעתו, הם מפרשים את הצעד הזה כמרד, כבגידה וכניסיון לפצל את העם דתית ופוליטית (מכיון שמותר להקריב קורבנות רק במזבח שבמשכן שילה). משלחת בראשות פנחס הקנאי נשלחת אליהם כדי לברר את הענין.
אלא שאז מגיע ההסבר המטלטל של בני גד וראובן. הם לא בנו מזבח כדי להקריב עליו קורבנות כלל, הם בנו אותו מתוך חרדה עמוקה מהעתיד:
"וְאִם-לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת-זֹאת לֵאמֹר: מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ... אֵין-לָכֶם חֵלֶק בַּיהוָה". (יהושע, כב, כד)
זהו מהפך בעלילה ובכוונה: יהושע והעם חשדו שהם רוצים להיפרד מהם מבחינה גיאוגרפית ודתית אך בפועל, בני גד וראובן סבלו מחרדת ניכור. הם הבינו שעכשיו משנסתיימה השותפות שלהם בנטל הצבאי, המרחק גיאוגרפי עלול לשחוק את השייכות הרגשית והרוחנית.
" וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה-נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת-הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ …" (יהושע, כב, כו-כז)
בתורה אנחנו מכירים את המושג "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ" (שמות, יג, יד) – אנחנו זוכרים את העבר כדי להסביר את ההווה. בני גד וראובן עושים פעולה הפוכה: הם מעצבים את ההווה כדי להציל את העתיד. המזבח הענק שלהם לא היה כלי פולחני, אלא אנדרטה. גשר ויזואלי שנועד להזכיר לדורות הבאים משני עברי הירדן: אנחנו עם אחד, יש לנו ערכים משותפים, ואנחנו שייכים לאותו הסיפור.
אנחנו חיים בתקופה של מחלוקות קשות, עמוקות ומדממות בחברה הישראלית. אנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים באובססיביות בשאלות של ההווה: מי צודק ומי טועה? מי תורם יותר ומי נושא בנטל? מי מנצח בקרב על התודעה ומי מפסיד? הדינמיקה הזו שואבת מאיתנו את כל האנרגיה, ומצמצמת את המבט שלנו לכאן ועכשיו.
אבל המזבח הענק של שניים וחצי השבטים, שנבנה רגע אחרי שהסתיימו קרבות הכיבוש, מזמין אותנו לעצור ולהרים את העיניים אל מעבר לאופק המיידי. הוא מאלץ אותנו לשאול את השאלה המפחידה ביותר: מה יישאר מהקשר בינינו ביום שאחרי? אחרי שהוויכוחים ביננו יסתימו? איך נהיה ומי נהיה זה כלפי זה?
בני גד ובני ראובן לימדו אותנו שיעור דרמטי בחשיבה לטווח רחוק. הם לא היו עסוקים רק במה שיחשבו עליהם בני דורם שנלחמו איתם כתף אל כתף. הם נשאו את עיניהם דורות קדימה. הם שאלו בחרדת הקודש מה יאמרו הילדים של שני הצדדים זה לזה בעוד עשרים, חמישים או מאה שנה, כשהמרחק הגיאוגרפי ואולי גם האידאולוגי יעשה את שלו.
בני גד ובני ראובן אינם בונים מזבח כדי לפתור את המחלוקת של ההווה. הם בונים אותו כדי שהמחלוקת הזו לא תהפוך לסיפור היחיד שיסופר גם לדורות הבאים. הם לא בונים גשר פיזי להווה – הם בונים גשר לזיכרון. הדאגה הגדולה שלהם הינה שהנכדים שלהם לא יירשו את הריחוק והניתוק.
מתוך המעשה שלהם, אנחנו מבינים אמת עמוקה: שייכות אינה ירושה שמקבלים מההורים. היא יצירה שמורישים לילדים. היא דורשת עבודה, היא דורשת עיצוב, והיא דורשת פעולה אקטיבית.
וזוהי מנהיגות אמיתית.
מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת לפתור משברים נקודתיים, ובוודאי שהיא אינה נמדדת רק ביכולת לנצח את הוויכוח של ההווה ולהכניע את היריב. מנהיגות אמיתית נמדדת באחריות העמוקה למה שהוויכוח הזה יוריש לדור הבא. היא מבינה שהשאלה החשובה ביותר אינה איך מסתיימת המלחמה של היום – אלא איזה סיפור היא משאירה למחר.
מחלוקות תמיד יהיו בינינו, זהו טבעו של עם. השאלה הגדולה שאיתה אנחנו צריכים ללכת הביתה היא: האם לצד המחלוקת, נוריש לילדים שלנו גם את הניתוק? או שנדע, גם בעיצומו של הוויכוח, לבנות את המזבחות, האנדרטאות והעדויות שיזכירו להם שכולנו, בסופו של דבר, שייכים לאותו הסיפור ותלויים זה בזיכרונו של זה ובחייו של זה.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה ריבי דרור היא רבה בקהילת בית תפילה ישראלי, וחברה בועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם. מתגוררת בפרדס חנה ואמא לשתי בנות: נעמי וזיו-אביב.