פרשת כי תצא היא הפרשה הגדושה ביותר במצוות עשה מכל פרשות התורה, ומכילה, לפי מניינו של הרמב"ם, לא פחות מ-72 ציווים. באופן מעניין, ואולי אפילו – בהתאמה משונה, היא גם אחת הפרשות הגדושות ביותר ביצרים אפלים, דם, אלימות ועינויים שבתורה.
רפרוף מהיר על עשרות הציוויים הללו, והפעלים הקשים המשרטטים אותם במרחב, ממלא את התודעה בטריגרים המהדהדים בעוצמה ובכאב חדש וחד במרחב הפוסט טראומטי, חשוף-קצות-העצבים, בו כולנו נתונים מאז 7.10.2023. בכיה של השבויה יפת התואר, הפותח את הפרשה, כמו-מתערבב בצעקותיה של הנערה שאיש שוכב עמה בכוח (כלומר אונס אותה), והיא מצווה לצעוק בחוזקה, כי אם לא תִּשָּׁמַע, תיחשב לאשמה באינוסה, ותירגם באבנים. הבעילה, המופיעה בפסוקי הפרשה שוב ושוב, בהקשרים שונים, מנכיחה במילה אחת בעלות, אונס, אלימות ומוות, ומתערבת בשנאה, ברגימה באבנים, בתועבה, ברצח-הנפש ובעלילות דברים.
פירושים רבים קראו את הצטרפות המצוות הללו יחד אל מול היצרים האפלים כמופע של עידון מקראי מול מנהגי הסביבה האלימים, מאמצה של התרבות להשתלט על טבע האדם האלים והקשה, לשים סדר ביצרים האפלים, לתת להם קצת להתבטא, ואז למשטר ולמסגר אותם באופן שמאפשר לחברה להמשיך הלאה. אולי רק שבויה אחת, יפת תואר, תבכה קצת בחדרה הסגור. אולי נערה מסכנה אחת תיסקל, כי קפאה ולא הצליחה לצעוק כאשר נאנסה. אבל השמש תזרח, החיים ימשיכו את מהלכם, החברה תמשיך להתקיים.
ואכן, הפרשנות המסורתית בחרה לקרוא את המצוות הללו כמהלך עניינים אחד, בו הכניעה הראשונית ליצר, המתבטא בלקיחת השבויה יפת התואר, יוביל לשנאתה, להעדפת בן האישה האהובה על פני בן השנואה, ואף, לבסוף, ללידתו של בן סורר ומורה שמורד בהוריו וממרה את פיהם. זרע הפורענות של לקיחת השבויה יפת התואר, גרסו דורות של פרשנים, משתדלים למתן ולעקוף בכך את ההיתר החריג שנותן כאן המקרא לשאת אישה נוכרייה, ישמיד לבסוף את המשפחה מבפנים, יזרע בה שנאה וקנאה, ואלו יתגלמו לבסוף אל תוך דמותו של הבן שיקום על משפחתו ויכלה אותה. "כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה" פוסקת הגמרא במסכת סנהדרין (קז עא), ורש"י ממשיך ומפתח את ההיגיון הזה, בפירושו לפסוקים הפותחים את הפרשה:
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.
(דברים כ"א, י-יא).

ורש"י מפרש:
"ולקחת לך לאשה. לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע, שֶׁאִם אֵין הַקָּבָּ"ה מַתִּירָהּ יִשָּׂאֶנָּה בְאִסּוּר, אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ וְגוֹ'", וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ".
רש"י לא רואה קשר של המילים הפותחות את הפרשה, "כי תצא למלחמה", אל סדר הפורענויות שהוא קורא בפרשה. אבל אולי דווקא במילים הללו, המבשרות על הפורענות הקרבה, טמון המפתח להבנת הצרור האפל הזה כולו. כי תצא למלחמה. הפורענות מתחילה ברגע שבו מתחילה המלחמה. אין מלחמות יפות, אין מלחמות טובות, אין מלחמות "נקיות". המלחמה כולה אש, אלימות ודם, והיציאה אל המלחמה כמו מוציאה אל האור את כל הצרורות הקשים, האפלים והמודחקים הטמונים בדרך כלל עמוק עמוק בפנים. מי כמונו יודעים.
כאשר הפרשנים המסורתיים קוראים את דין השבויה יפת התואר, שעל האיש החושק בה לקחתה לביתו, לגלח את שערות ראשה, לעשות את ציפורניה, ולהתיר לה לבכות במשך חודש על אימה ועל אביה, בטרם יבעל אותה ויהפוך אותה בכוח לאשתו, הם קוראים מצב היפותטי לחלוטין, שאין לו שום תוקף מדיני, מציאותי או היסטורי. אם יש להם היכרות כלשהי עם מצב של נשים הנתונות בשבי, אלו דווקא נשים יהודיות שנלקחו בשבי גויים, בגלות, בתוך מציאות ללא ריבונות.

הקריאה שלנו את פרשת כי תצא היום, עם סיומה של שנת תשפ"ד העקובה מדם, אמורה הייתה להיות שונה. חיינו במדינת ישראל הריבונית אמורים היו להשאיר אותנו במצב דומה למצב המקראי, בו הכוח נתון בידינו, והשאלה המוסרית הקשה של גבולות הכוח ואופן השימוש בו, מול היצרים האפלים הנתונים בנו – היא השאלה המוסרית היחידה המטרידה אותנו כעת.
אולם, לפני אחד-עשר חודשים, האדמה תחתינו רעדה. כוחות אופל שטפו את הארץ שלנו. נשים, תינוקות, ילדים וזקנים, בני עמנו, נלקחו בשבי. המציאות, בדרכה האכזרית, סדקה את תחושת הריבונות והשליטה שלנו על גורלנו ועל חיינו, מנכיחה בכוח את גבולות הכוח שלנו ואת ההזדקקות שלנו לרחמים ולחמלה. נשים שלנו יושבות בשבי ומבכות את אביהן ואמן, וליבנו מתרסק בדאגה ובאימה.

אל מול השבירות והפריכות הזאת של חיינו, בשנה האחרונה, נותר לנו רק, אולי, להישיר מבט אל מול האופל, מבחוץ ומבפנים, ולבחור אל מולו, מחדש, בחמלה – ובצעקה. נהיה אנחנו צעקתה של הנערה הנאנסת, נהיה בכיה של השבויה, נהיה זיכרון גבולות הכוח – ואובדנו הפתאומי, נהיה לחמלה שאנו מבקשות ומבקשים לנערותינו השבויות. נהיה לחמלה – ולצעקה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------
רינה לבנון היא אשת חינוך, מרצה, יוצרת, יזמת חינוכית-חברתית ועורכת טקסי חיים. סטודנטית לרבנות בהיברו יוניון קולג' ומכהנת בפועל כרבת קהילת בית השיטה והמועצה האזורית גלבוע. מתגוררת עם משפחתה בכפר בלום, על קו העימות בגליל העליון. נשואה לארנון ואם לאוריה, לתמרה ולזהרה.