"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ"
במדבר כא, יז

בשבוע השני לתום המלחמה שבתוך המלחמה, כשמותרים לפרסום שמות רבים מדי של חיילים שנהרגים במלחמה שלא די לה, כשמימדי ההרג של אזרחים בעזה נספרים למספרים בלתי נתפסים, פיסות נוספות מליבנו השסוע ממשיכות להיתלש.
בשבוע השני לתום המלחמה שבתוך המלחמה, כשאנחנו מבינות (אם לא הבנו עד כה) שמדינה שלמה היא החטופה מספר 51, וכשיתר 50 החטופים עוד נמקים במנהרות בעזה, חנוקים מהעדר חמצן, רעבים ללחם, נשמתם משוועת למנוחה נכונה, שאריות הלב שלנו בוערות מזעם ותסכול.
בשבוע השני לתום המלחמה שבתוך המלחמה אנחנו מחפשות את התקווה.
היא חמקמקה, מסתתרת בפינת סתר שוממה וקטנה. היינו רוצות להסתתר איתה, להעלם, לחזור לשגרת המלחמה שאחרי המלחמה, לאט, בהדרגתיות. אולם, בבת אחת בוטלו התקנות לשעת חירום, פיקוד העורף החזיר לשגרה מלאה מדינה חבוטה ונשארנו המומות, מלקטות את שיירי השבוע שלפני המלחמה שבתוך המלחמה, אל תוך שגרת המלחמה. מנסות להיזכר מה עשינו לפני מלחמת שנים עשר הימים (כפי שמיהרו לקרוא לה, כי מלחמת 637 הימים נשמעת לא טוב), מי היינו לפניה, מי נהיה אחריה. איבדנו דרך, איבדנו זיכרון, הוטחנו לתוך מציאות שביקשה לדחוס לתוך ימים מועטים כל אשר הפסידה- טקסי סיום, מופעים, אירועים. טקס התנגש בטקס, אירוע מקוון בזה שפתאום התקיים פנים אל פנים. שוב נשארנו חסרות נשימה.
איך נראית תקווה?
במציאות כאוטית שכזו, אני חוזרת אל יתדות התרבות שלי, אל האימא הרוחנית שלי, אל מרים. השבוע, בפרשת חקת, מתה עלינו מרים. "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ', ב').
סמיכות האירועים בין מותה של מרים לקביעה כי באמצע המדבר נגמרו להם המים, מדגישה יותר מכל את דמותה של מרים. מרים, היא היתה מעיין החיים, היא פורצת הדרך. מותה היה אמור לשבור את השבר האחרון בעם ישראל הנודד, אולם, דווקא דמותה, זו שהיתה וזו שהתגלגלה אח"כ במדבר, מסמנת יותר מכל את ההמשכיות, את התרבות, את השונות. את שירת התקווה.

כתבתי:
מִי שֶׁבִּיצִיאָתָהּ אוֹחֶזֶת תֹּף
מַנִּיחָה שֶׁתַּחְזֹר
אֲבָל אַחֶרֶת.
לְרַגְלֶיהָ עוֹד נִכְרֶכֶת מִצְרַיִם
מַכְבִּידָה עַל הֲלִיכָתָהּ
וְשִׁירָה חֲדָשָׁה נִשְׁזֶרֶת בְּסִפּוּר חַיֶּיהָ
הַנִּשְׁאָב מִתּוֹךְ בְּאֵר, בַּמִּדְבָּר.

מרים האמינה שעוד נשיר ביחד שירה חדשה, זו המחברת שירות הדורות כולם, אלה שהיו לפניה ואלה שיבואו אחריה. היא ידעה שלעולם לא תהיה מי שהיתה, אולם היא תהיה. תהיה ותשיר.
הפרשה ממשיכה לתאר את נדודי העם במדבר. בדומה לנו, הנעים רגשית ממקום למקום, מחרדה קיומית לשמחת השגרה, כך העם נע בין אזורים שונים במדבר. עד שמגיע לבאר, חונה סביבה ושר. במדרש במדבר רבה (א, ב) מקשרים חכמים בין מותה של מרים, העדר המים לבאר שהתגלתה להם: "וְהַבְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, מַה כְּתִיב (במדבר כ, א): וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וּמַה כְּתִיב אַחַר כָּךְ (במדבר כ, ב): וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, וְהֵיאַךְ הָיְתָה הַבְּאֵר עֲשׂוּיָה, סֶלַע, כְּמִין כַּוֶּרֶת הָיְתָה וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאת עִמָּהֶם בַּמַּסָּעוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים חוֹנִים וְהַמִּשְׁכָּן עוֹמֵד, הָיָה אוֹתוֹ הַסֶּלַע בָּא וְיוֹשֵׁב לוֹ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד וְהַנְּשִׂיאִים בָּאִים וְעוֹמְדִים עַל גַּבָּיו וְאוֹמְרִים: עֲלִי בְאֵר, וְהָיְתָה עוֹלָה."
כך נראית תקווה.
במקום קשה, לא יציב, כשמנהיגים חשובים הולכים לעולמם, כשמשה נשאר בודד ובבדידותו עושה טעויות עליהן משלם עם שלם, כשאין מים, אין מקור חיים, אין חיות ושמחה או אפשרות לקיים ריטואלים מוכרים, מתגלגלת לה באר קדומה, שיונקת מימיה מארבעה נחלי גן עדן ומערבת בין מים קדומים למים חדשים. היא עולה, לא בדיבור, לא בהכאה, אלא בשירה. שירת ישראל כולה.
כך נראית תקווה.
התרבות שלנו עמוקה יותר מהמציאות היומיומית, היא מלאת סיפורי חיים, מסורות, מנהגים, קולות שונים שהושמעו בקהילות יהודיות שונות מרחבי העולם. היא הבאר שממנה אנחנו יכולות לדלות את המשמעות לכאן ולעכשיו, את צדקת הדרך, את הידיעה שאנחנו חיות בתקופה קשה, אולם כדרכן של תקופות היא זמנית. התרבות מלמדת אותנו, כי מי שמתווה את הדרך שלה, מי שכותבת אותה, היא מי שמתווה את ערכי המוסר, החירות והשלום של תקופתה. אלה הם המים החדשים המתערבבים באלה הקדומים. כל אקטיביזם חברתי, כל יצירה המתכתבת עם המציאות הבלתי אפשרית שלנו, כל פוסט ברשתות החברתיות, כל ישיבה בצד משפחות המבקשות להסיק את הזיתים שלהן לשמן, כל התעקשות להכניס משאיות סיוע הומניטרי לעזה, כל עמידה לצד נשים שהדירו את מקומן באוטובוס, או בכל מרחב ציבורי. כל אלה, זו תרבות נכתבת ברוח הליברליזם, השוויון, עשיית הטוב.
תקווה היא לקיחת אחריות על המרחב שבו אני חיה.
תקווה היא ראיית השברים, ובכח של נבט המבקש להתגלם לפרח, לחצוב בידים חשופות בסלע, לא להכות בו. להתעקש לחלחל בין הסדקים, להתעקש לראות את הבאר המתגלגלת לפתחו של המשכן. של המרכז הרוחני שלנו, שיש בו מים ונשמה, יש בו גם מקום למגוון הקולות, לאהבת אדם באשר הוא אדם. ואז, רק אז:
יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ
שבת שלום

-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה אסנת אלדר היא אם לשלוש בנות: נעמה, הגר ועדי שגרות ביחד בקיבוץ רמות מנשה.
בהשכלתה, תואר ראשון במקרא ובספרות עברית, תואר שני בספרות עברית. תעודת הוראה במקרא. תעודה בעריכת לשון. הסמכה לרבנות של התנועה הרפורמית.
כיום משמשת כרבה של קהילת 'סולם יעקב', הקהילה הרפורמית בזכרון יעקב,
ומנהלת את אגף תרבות, יהדות וזהות במכון 'כרם' להסבת אקדמאים להוראה.
משוררת. ספר השירים השלישי שלה, 'התרת נדרים', ראה אור במאי האחרון בהוצאת קתרזיס. לרכישת ספרים, ניתן לפנות ישירות: eldarosnat@gmail.com