מה לנו ולתורת הקרבנות? בית המקדש חרב, אין אנו נדרשים להעלות קרבנות למקדש, ואף הרמב"ם טען כי אין להקרבת הקרבנות ערך בפני עצמה מלבד עקירת העבודה הזרה שהייתה נהוגה אצל בני ישראל.
יחד עם זאת, דומה כי מאז חורבן בית שני לא חשנו כל כך קרובים אל הווית החורבן, בשל שנאת חינם ובשל שנאת זרים בעת ובעונה אחת.
אנו מקריבים קרבנות לאומיים ואישיים קשים מנשוא ומצויים בעיצומה של קינה מתמשכת.
בפרשה כתוב "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" (ויקרא א' ב). לכאורה היה נכון יותר לכתוב "אדם מכם (כלומר מקרב עמכם) כי יקריב קרבן (בהמה)". אלא שהקרבן עצמו מגיע מקרבנו, מתוך הנפש פנימה, ואנו חשים כאילו הקרבנות הלאומיים שאנו משלמים מדי יום ולילה, כבר חמישה חודשים וחצי (שלא לדבר על שקדמו להם) חותכים בבשרנו החי.
בויקרא ד' כתוב "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם [...] וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ" (ויקרא ד' כב-כג).
אשרי הדור שנשיאו מקבל אחריות על טעויותיו.
כלומר, אילו הנשיא מוכן להודות בחטאו ולקבל את מחילת בני עמו, יש יסוד סביר להאמין שעם ישראל ימנע מהתדרדרות אל חיי נהנתנות, חטא ושפל מוסרי.
יש בסיס להנחה כי דוגמה אישית של מנהיג שיודע לקחת אחריות על טעויותיו, תחלחל אל אמות המוסר של כל איש ואישה בעם ישראל, ותעשה אותנו טובים יותר, ראויים יותר.
אילו היה בנמצא מנהיג הפועל באמות מידה מוסריות של לקיחת אחריות ונשיאה אשמה, הרי שיכול היה להעלות את העם כולו לרמת ערכים גבוהה וראויה יותר.
לקיחת האחריות של מנהיג הייתה ועודנה דוגמא אישית והתווית דרך עבור העם כולו. יכול היה המנהיג להודות על חולשתו האנושית ובכך לאפשר לעם כולו התמודדות נכונה יותר עם טעויות הרות גורל.
בהתמודדות עם אשמה קבל עם ועדה, יכול היה המנהיג ללמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, השטחית, של מנהיג שאינו טועה. לדאבוננו, קשה לדמיין מציאות בה המנהיג לא מגלגל את האחריות ממנו והלאה, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, פועל לעתיד נטול קרבנות מתוך מצפון נקי.
ובכל זאת, יש תקווה.
בפרשה נכתב "וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּֽחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ, בַּ֠עֲשֹׂתָהּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת יְהוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תֵעָשֶׂ֖ינָה" (ויקרא ד' כז). כלומר, אם נפש אחת מישראל חוטאת במצוות עשה, יכול כל העם לשאת באחריות הקולקטיבית. ואכן חטאנו במצוות עשה, במעשים של גזענות, אפליה, גאווה בלתי מבוססת ביכולתנו לשמור על גבולותינו. אני מאמינה כי אנו חווים בתקופת מלחמה זו את לקיחת האחריות של הקולקטיב. כל איש ואישה בדרכם נושאים בעול האחריות, בין אם בהתנדבות, תרומה, יציאה לחוצות העיר על מנת להגן על ערכי הדמוקרטיה, או במאבק למען החטופים.
בהפטרת ויקרא, מתוך ישעיה, נכתב "הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּֽׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק" (ישעיהו מ"ג כו). כאשר נעמוד למשפט בפני ה', נעמוד איתנים יחד. את מידת נקיטת האחריות שלא נלקחה בידי המנהיג, ניטול ביחד כעם.
ניצוץ האמונה בהפיכת ישראל למקום טוב יותר מתאפשר, אם כך, בידינו ולא ביד המנהיג.
ראוי כי נחזיר את הכוח לידי העם ונאפשר לו לברוא מנהיגות חזקה וענוה יותר, כזו שתיטיב להתמודד עם מחירי הטראומה והאובדן, ומתוך כך נוכל לקיים את הבטחת ההפטרה: "כִּ֤י אֶצָּק־מַ֨יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹֽזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶֽאֱצָאֶֽיךָ" (ישעיהו מ"ד ג).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
נעמי אפרת היא רבה רפורמית, מלווה ומטפלת בזוגות לקראת פרידה מכבדת ומלווה זוגות לקראת חופה וקידושין. נעמי גם מובילה את תחום התיירות בתנועה הרפורמית ומנהלת את ההתכנסות התנועתית הרפורמית "אשא עיני", אשר תתקיים ב31.5.24 בהיברו יוניון קולג', ירושלים.