פרשת ויקרא נפתחת בפסוק "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א', א').
שימו לב: אלוהים עוד לא מדבר אל משה [הצורה השכיחה של הפנייה האלוהית למשה בספר ויקרא היא: "וידבר ה' אל משה:]. אלוהים קורא למשה. נראה שיש כאן הזמנה לקרבה ולהקשבה מצד האל.
חז"ל שמו לב לכך שהמילה "וַיִּקְרָא" נכתבת בתורה עם א' תלויה ("קטנה"). יש שראו בכך ביטוי לענוותו של משה. אבל אולי האות התלויה מזכירה גם שהקריאה האלוהית אינה תמיד רועמת. לפעמים היא כמעט לחישה. היא תלויה ביכולת שלנו לשים לב, להקשיב ולהגיב.
ספר ויקרא נתפס על ידי רבים מאיתנו כספר שעוסק בעיקר בפולחן: קרבנות, טהרה וטומאה, דיני מקדש. תפיסה זו כמעט מדוייקת לענ"ד, אבל דווקא בפרשה שלנו, בין מנחה לזבח, יש גם תביעה מוסרית חשובה.
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד… אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה', א').
התורה מתארת כאן מצב שבו האדם מודע ועד לעוול שנעשה, והוא בוחר לשתוק. במקרה כזה, אומרת התורה, האחריות אינה נעלמת. "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". השתיקה עצמה הופכת לבעיה מוסרית.
יש כאן תפיסה לפיה התורה אינה מטילה את האחריות לצדק רק על השופטים או על המנהיגים. האחריות מוטלת גם על מי שנמצא מן הצד: על כל מי ששומע, על כל מי שיודע. במילים אחרות: אי אפשר להישאר אדישים. אותו הרעיון מהדהד גם בדברי הנביאים. ישעיהו, למשל, מבקר בחריפות פולחן דתי שאינו מלווה במחויבות מוסרית: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', י"ז). עבודת ה' איננה מסתכמת בטקסים. היא נבחנת גם באופן שבו אנחנו מתייחסים לבני אדם אחרים, במיוחד למי שנמצא בעמדה פגיעה יותר.
בימים אלה, כאשר החברה הישראלית חיה בצל מלחמה ואיום מתמשך, הדברים מקבלים משמעות נוספת. מלחמה מעמידה אותנו מול שאלות קשות של כוח, ביטחון, פחד ונקמה. היא גם עלולה לגרום לנו להסתגר בתוך עצמנו ולראות את המציאות רק דרך עדשת הסכסוך. דווקא במצבים כאלה חשוב לזכור את הקריאה המוסרית שמלווה את המסורת היהודית.
הקריאה הזו אינה מבטלת את הצורך בהגנה ובביטחון. אך היא כן מזכירה לנו שגם בתוך מציאות של עימות עלינו לשמור על צלם האדם, שלנו ושל אחרים. האחריות המוסרית איננה נעלמת בזמן מלחמה- לעיתים היא נעשית חשובה אף יותר. אולי זו המשמעות העמוקה של המילה הראשונה של הספר: "וַיִּקְרָא". קריאה להקשיב, קריאה לאטום פחות את הלב, קריאה לזכור שגם בתוך מציאות קשה אנו נקראים להיות בני אדם. תפקידנו כשומרי זכויות האדם לקרוא, ולא בא' תלויה, אלא בא' רבתי!
מי ייתן שנדע במהרה ימים טובים של שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אביתר גוזנר הוא מחנך וסטודנט לרבנות ב HUC. הוא מלמד תנ״ך ומחשבת ישראל בתיכון ליאו באק בחיפה ועוסק בחינוך יהודי ובהובלת שיח ערכי עם בני נוער ומבוגרים. במקביל ללימודיו לרבנות הוא פעיל בהוראה, בהנחיית טקסי חיים ובפיתוח תוכן יהודי-חברתי לקהילות.
שימו לב: אלוהים עוד לא מדבר אל משה [הצורה השכיחה של הפנייה האלוהית למשה בספר ויקרא היא: "וידבר ה' אל משה:]. אלוהים קורא למשה. נראה שיש כאן הזמנה לקרבה ולהקשבה מצד האל.
חז"ל שמו לב לכך שהמילה "וַיִּקְרָא" נכתבת בתורה עם א' תלויה ("קטנה"). יש שראו בכך ביטוי לענוותו של משה. אבל אולי האות התלויה מזכירה גם שהקריאה האלוהית אינה תמיד רועמת. לפעמים היא כמעט לחישה. היא תלויה ביכולת שלנו לשים לב, להקשיב ולהגיב.
ספר ויקרא נתפס על ידי רבים מאיתנו כספר שעוסק בעיקר בפולחן: קרבנות, טהרה וטומאה, דיני מקדש. תפיסה זו כמעט מדוייקת לענ"ד, אבל דווקא בפרשה שלנו, בין מנחה לזבח, יש גם תביעה מוסרית חשובה.
"נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד… אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה', א').
התורה מתארת כאן מצב שבו האדם מודע ועד לעוול שנעשה, והוא בוחר לשתוק. במקרה כזה, אומרת התורה, האחריות אינה נעלמת. "וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". השתיקה עצמה הופכת לבעיה מוסרית.
יש כאן תפיסה לפיה התורה אינה מטילה את האחריות לצדק רק על השופטים או על המנהיגים. האחריות מוטלת גם על מי שנמצא מן הצד: על כל מי ששומע, על כל מי שיודע. במילים אחרות: אי אפשר להישאר אדישים. אותו הרעיון מהדהד גם בדברי הנביאים. ישעיהו, למשל, מבקר בחריפות פולחן דתי שאינו מלווה במחויבות מוסרית: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', י"ז). עבודת ה' איננה מסתכמת בטקסים. היא נבחנת גם באופן שבו אנחנו מתייחסים לבני אדם אחרים, במיוחד למי שנמצא בעמדה פגיעה יותר.
בימים אלה, כאשר החברה הישראלית חיה בצל מלחמה ואיום מתמשך, הדברים מקבלים משמעות נוספת. מלחמה מעמידה אותנו מול שאלות קשות של כוח, ביטחון, פחד ונקמה. היא גם עלולה לגרום לנו להסתגר בתוך עצמנו ולראות את המציאות רק דרך עדשת הסכסוך. דווקא במצבים כאלה חשוב לזכור את הקריאה המוסרית שמלווה את המסורת היהודית.
הקריאה הזו אינה מבטלת את הצורך בהגנה ובביטחון. אך היא כן מזכירה לנו שגם בתוך מציאות של עימות עלינו לשמור על צלם האדם, שלנו ושל אחרים. האחריות המוסרית איננה נעלמת בזמן מלחמה- לעיתים היא נעשית חשובה אף יותר. אולי זו המשמעות העמוקה של המילה הראשונה של הספר: "וַיִּקְרָא". קריאה להקשיב, קריאה לאטום פחות את הלב, קריאה לזכור שגם בתוך מציאות קשה אנו נקראים להיות בני אדם. תפקידנו כשומרי זכויות האדם לקרוא, ולא בא' תלויה, אלא בא' רבתי!
מי ייתן שנדע במהרה ימים טובים של שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אביתר גוזנר הוא מחנך וסטודנט לרבנות ב HUC. הוא מלמד תנ״ך ומחשבת ישראל בתיכון ליאו באק בחיפה ועוסק בחינוך יהודי ובהובלת שיח ערכי עם בני נוער ומבוגרים. במקביל ללימודיו לרבנות הוא פעיל בהוראה, בהנחיית טקסי חיים ובפיתוח תוכן יהודי-חברתי לקהילות.