מה נדרש כדי לברוא משהו חדש לגמרי — משהו שמעולם לא היה קיים קודם לכן?
בפרשת השבוע, ויקהל-פקודי, אנו מגיעים לבנייה המיוחלת של המשכן — המקדש הראשון של בני ישראל, שדרכו הם אמורים לזכות לקרבה מתמשכת לשכינה. היבט ראוי לציון בבניית המשכן הוא שהעבודה מבוצעת לא על ידי שבט אחד או גילדה מקצועית, אלא על ידי כל אלה שהם חכמי לב — גברים ונשים כאחד. על העבודה מנצחים בצלאל ואהליאב, שהוענקה להם חכמת הלב במידה מיוחדת מאת האל.
מהי בדיוק חכמת הלב החיונית כל כך לבניית המשכן וכלל כליו הקדושים — מארון הברית ועד המנורה ועד לולאות היריעות?
חכמת הלב מובנת לרוב כמיומנות, ובמיוחד בתחום המלאכה — בין אם בכלל ובין אם במלאכה מסוימת — כמו אצל מי שהוא "מוכשר בידיו". פרשנות זו נראית הגיונית, שכן המחוננים בחכמה זו מופקדים על מלאכת הבנייה, האריגה, ההרכבה וכדומה. אך מדוע היא נקראת חכמת הלב ולא חכמת היד? מה ללב ולכל זה?
אני סבור שרמז מועיל ניתן למצוא במדרש קלאסי המאיר את ההבדל בין בצלאל — הניחן במיוחד בחכמת הלב ועל כן ממונה על בניית המשכן — לבין משה, שאינו ניחן בה. לפי המדרש במדבר רבה (טו, י), משה מתקשה עם הוראות ה' בנוגע לבניית המנורה. האל נאלץ לחזור על ההוראות פעמים רבות ואף להציג לפני משה תבנית אש נסית של המנורה — ועדיין משה מתקשה — עד שהאל אומר למשה ללכת אל בצלאל כדי שיעשה את המנורה. ומשה אכן הולך אל בצלאל, מוסר לו את ההוראות, ובצלאל בונה את המנורה מיד. בצלאל, שאינו נביא, אינו משוחח ישירות עם האל ולא ראה תבנית אש נסית — אך בזכות חכמת הלב הוא מסוגל להבין ולבצע את המשימה בצורה מיומנת וראויה לשבח.
לפיכך, אני טוען שאת חכמת הלב ניתן להבין כדמיון יוצר — כלומר, היכולת לחזות וליצור משהו שעדיין אינו קיים במציאות. מדובר בצורת חשיבה גמישה, אינטליגנציה עדינה אך בונה. משה הוא מנהיג יוצא דופן, שופט ואיש פעולה ורגש. הוא ענוותן למופת, בעל מצפן מוסרי חזק, ומסוגל לבצע את הוראות האל כשהן ברורות ומוחשיות. אך הוא מתקשה לחשוב מחוץ לקופסה, לדמיין וליצור משהו שעדיין אינו קיים. לעומתו, לבצלאל ולדומיו יש אינטליגנציה יוצרת המאפשרת להם לחזות וליצור משהו שמעולם לא ראו — בדומה, אפשר לומר, לבריאה האלוהית. משה מסוגל להנהיג, אך בצלאל ושאר חכמי הלב — גברים ונשים — מסוגלים לברוא. לשמחתנו, משה ענוותן דיו להודות בצורך בתמיכה יצירתית, ומשה ובצלאל ואחרים מסוגלים לעבוד יחד כדי לברוא משהו חדש, ובכך לבנות עתיד חדש לעם ישראל.
לצערנו, בישראל של היום נראה שאנו סובלים מהנהגה פוליטית החסרה לא רק את חכמת הלב אלא גם את הענווה להודות בחסרונותיה. אנו מוצאים את עצמנו כעת בעיצומה של עוד מלחמה בארץ הזו ובאזור הזה, בעוד כה רבים מהחיים כאן חסרים הגנה בסיסית. שוב בחרו מנהיגינו בדרך האלימות והתוקפנות כאמצעי העיקרי להשגת מטרות קצרות טווח, ללא חמלה כלפי בני האדם החיים כאן ושעליהם לשאת בתוצאות.
יתרה מזאת, מנהיגינו לא הציגו חזון ארוך טווח ולא דרך יצירתית להשגתו. אף שהמודיעין, הטכנולוגיה, הטקטיקה והכוח הצבאי של מדינת ישראל יכולים להרשים— כדי לברוא מציאות חדשה אנו זקוקים ליותר ענווה וליותר חכמת הלב: מצד מנהיגינו ומצדנו אנו. אנו זקוקים ליותר דמיון יוצר, לנכונות לחשוב בגמישות ובפתיחות ובחמלה, לחזות מציאות שונה, מציאות של שלום ושלווה לכל החיים כאן, ולמצוא דרכים לפעול יחד לקראת יצירתה של אותה מציאות.
מהי משמעות המנורה בכלל? אותה המנורה, המוקפת בענפי זית כבחזונו של זכריה, שנבחרה כסמל מדינת ישראל. אפילו זכריה אינו יודע עד שמלאך אלוהי אומר לו את משמעותה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי" (זכריה ד, ו). כוח ועוצמה ואינטליגנציה טקטית לבדם מסוגלים להרוס — אך כדי לברוא משהו חדש נדרשים חכמת הלב ורוח.
מי ייתן ונמצא בתוכנו את הכוח הרוחני ואת הדמיון היוצר לראות מעבר לתקופה הקשה הזו. ומי ייתן ונבחר מנהיגים הניחנים בענווה ובחכמת הלב הנדרשות כדי לחזות ולברוא מציאות חדשה לכל החיים כאן. ומי ייתן ונזכה לקיים את חזונו של הנביא יחזקאל מההפטרה של השבוע שעבר: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה" (יחזקאל לו, כו).
שבת שלום.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
אליוט וייסרוב גלסנברג הוא מחנך-אקטיביסט יהודי קווירי אמריקאי-קנדי-ישראלי שעבודתו מתמקדת בנקודת המפגש בין יהדות וזכויות אדם. אליוט משמש כיום כמחנך בכיר בבינ"ה: הבית של היהדות הישראלית; במסגרת תפקידו, הוא מנהל את תוכנית הקיץ בישראל עבור סטודנטים של בית המדרש לרבנים ליהדות מתחדשת (RRC). אליוט הוא גם חבר סגל נלווה ב-RRC. הוא בעל תואר שני בחינוך יהודי ותואר שני בספרות יהודית מ-JTS, לומד כיום לקראת סמיכה לרבנות בבית המדרש לרבנות ישראלית במכון הרטמן, ומתגורר ביפו.
בפרשת השבוע, ויקהל-פקודי, אנו מגיעים לבנייה המיוחלת של המשכן — המקדש הראשון של בני ישראל, שדרכו הם אמורים לזכות לקרבה מתמשכת לשכינה. היבט ראוי לציון בבניית המשכן הוא שהעבודה מבוצעת לא על ידי שבט אחד או גילדה מקצועית, אלא על ידי כל אלה שהם חכמי לב — גברים ונשים כאחד. על העבודה מנצחים בצלאל ואהליאב, שהוענקה להם חכמת הלב במידה מיוחדת מאת האל.
מהי בדיוק חכמת הלב החיונית כל כך לבניית המשכן וכלל כליו הקדושים — מארון הברית ועד המנורה ועד לולאות היריעות?
חכמת הלב מובנת לרוב כמיומנות, ובמיוחד בתחום המלאכה — בין אם בכלל ובין אם במלאכה מסוימת — כמו אצל מי שהוא "מוכשר בידיו". פרשנות זו נראית הגיונית, שכן המחוננים בחכמה זו מופקדים על מלאכת הבנייה, האריגה, ההרכבה וכדומה. אך מדוע היא נקראת חכמת הלב ולא חכמת היד? מה ללב ולכל זה?
אני סבור שרמז מועיל ניתן למצוא במדרש קלאסי המאיר את ההבדל בין בצלאל — הניחן במיוחד בחכמת הלב ועל כן ממונה על בניית המשכן — לבין משה, שאינו ניחן בה. לפי המדרש במדבר רבה (טו, י), משה מתקשה עם הוראות ה' בנוגע לבניית המנורה. האל נאלץ לחזור על ההוראות פעמים רבות ואף להציג לפני משה תבנית אש נסית של המנורה — ועדיין משה מתקשה — עד שהאל אומר למשה ללכת אל בצלאל כדי שיעשה את המנורה. ומשה אכן הולך אל בצלאל, מוסר לו את ההוראות, ובצלאל בונה את המנורה מיד. בצלאל, שאינו נביא, אינו משוחח ישירות עם האל ולא ראה תבנית אש נסית — אך בזכות חכמת הלב הוא מסוגל להבין ולבצע את המשימה בצורה מיומנת וראויה לשבח.
לפיכך, אני טוען שאת חכמת הלב ניתן להבין כדמיון יוצר — כלומר, היכולת לחזות וליצור משהו שעדיין אינו קיים במציאות. מדובר בצורת חשיבה גמישה, אינטליגנציה עדינה אך בונה. משה הוא מנהיג יוצא דופן, שופט ואיש פעולה ורגש. הוא ענוותן למופת, בעל מצפן מוסרי חזק, ומסוגל לבצע את הוראות האל כשהן ברורות ומוחשיות. אך הוא מתקשה לחשוב מחוץ לקופסה, לדמיין וליצור משהו שעדיין אינו קיים. לעומתו, לבצלאל ולדומיו יש אינטליגנציה יוצרת המאפשרת להם לחזות וליצור משהו שמעולם לא ראו — בדומה, אפשר לומר, לבריאה האלוהית. משה מסוגל להנהיג, אך בצלאל ושאר חכמי הלב — גברים ונשים — מסוגלים לברוא. לשמחתנו, משה ענוותן דיו להודות בצורך בתמיכה יצירתית, ומשה ובצלאל ואחרים מסוגלים לעבוד יחד כדי לברוא משהו חדש, ובכך לבנות עתיד חדש לעם ישראל.
לצערנו, בישראל של היום נראה שאנו סובלים מהנהגה פוליטית החסרה לא רק את חכמת הלב אלא גם את הענווה להודות בחסרונותיה. אנו מוצאים את עצמנו כעת בעיצומה של עוד מלחמה בארץ הזו ובאזור הזה, בעוד כה רבים מהחיים כאן חסרים הגנה בסיסית. שוב בחרו מנהיגינו בדרך האלימות והתוקפנות כאמצעי העיקרי להשגת מטרות קצרות טווח, ללא חמלה כלפי בני האדם החיים כאן ושעליהם לשאת בתוצאות.
יתרה מזאת, מנהיגינו לא הציגו חזון ארוך טווח ולא דרך יצירתית להשגתו. אף שהמודיעין, הטכנולוגיה, הטקטיקה והכוח הצבאי של מדינת ישראל יכולים להרשים— כדי לברוא מציאות חדשה אנו זקוקים ליותר ענווה וליותר חכמת הלב: מצד מנהיגינו ומצדנו אנו. אנו זקוקים ליותר דמיון יוצר, לנכונות לחשוב בגמישות ובפתיחות ובחמלה, לחזות מציאות שונה, מציאות של שלום ושלווה לכל החיים כאן, ולמצוא דרכים לפעול יחד לקראת יצירתה של אותה מציאות.
מהי משמעות המנורה בכלל? אותה המנורה, המוקפת בענפי זית כבחזונו של זכריה, שנבחרה כסמל מדינת ישראל. אפילו זכריה אינו יודע עד שמלאך אלוהי אומר לו את משמעותה: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי" (זכריה ד, ו). כוח ועוצמה ואינטליגנציה טקטית לבדם מסוגלים להרוס — אך כדי לברוא משהו חדש נדרשים חכמת הלב ורוח.
מי ייתן ונמצא בתוכנו את הכוח הרוחני ואת הדמיון היוצר לראות מעבר לתקופה הקשה הזו. ומי ייתן ונבחר מנהיגים הניחנים בענווה ובחכמת הלב הנדרשות כדי לחזות ולברוא מציאות חדשה לכל החיים כאן. ומי ייתן ונזכה לקיים את חזונו של הנביא יחזקאל מההפטרה של השבוע שעבר: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה" (יחזקאל לו, כו).
שבת שלום.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
אליוט וייסרוב גלסנברג הוא מחנך-אקטיביסט יהודי קווירי אמריקאי-קנדי-ישראלי שעבודתו מתמקדת בנקודת המפגש בין יהדות וזכויות אדם. אליוט משמש כיום כמחנך בכיר בבינ"ה: הבית של היהדות הישראלית; במסגרת תפקידו, הוא מנהל את תוכנית הקיץ בישראל עבור סטודנטים של בית המדרש לרבנים ליהדות מתחדשת (RRC). אליוט הוא גם חבר סגל נלווה ב-RRC. הוא בעל תואר שני בחינוך יהודי ותואר שני בספרות יהודית מ-JTS, לומד כיום לקראת סמיכה לרבנות בבית המדרש לרבנות ישראלית במכון הרטמן, ומתגורר ביפו.