בפרשת השבוע שלנו, ויחי, אנו מוצאים את יעקב מנסה לברור מבין בניו מי מתאים למנהיגות. נראה כי המתמודדים הם בנה הבכור של רחל וארבעת בניה הגדולים של לאה.
ראובן נפסל בגין הנמהרות שלו. ראובן מנסה לפתור בעיות ללא השהיה מספקת. ועל פי רוב, ניסיון זה מובילו לשגות. יעקב מזכיר דוגמה אחת: ראובן לכאורה מנסה להציל את כבוד אמו לאה לאחר מות רחל, אך בסופו של דבר מבזה את בלהה ואת אביו. באופן דומה, בניסיון לכאורה להציל את יוסף מזעם אחיו, הוא דן אותו לבור ללא מים, כשסביר להניח שגם שם ימות יוסף. כאשר הוא מנסה להביא את בנימין מצריימה, הוא עושה זאת מיד כשהם שבים ליעקב בלי שמעון, בעוד שיש להם די אוכל באמתחותיהם. עיתוי גרוע זה מביאו להציע רעיון מגוחך: אם בנימין לא ישוב בשלום, יעקב רשאי להרוג שניים מבני ראובן, נכדיו של יעקב עצמו.
תכונה זו של ראובן ממשיכה אל צאצאיו. בני גד ובני ראובן מציעים להתיישב בגדה המזרחית מיד, עוד לפני סיוע לאחים בגדה המערבית. כלומר, מוקדם מדי. לכאורה ללא תוכחת משה, הם לא חפצו להתגייס ולהילחם עם אחיהם מעבר לירדן.
דומים לו במקצת הם שמעון ולוי. הללו ממהרים לשפוט על סמך ראייה צרה ובסופו של דבר הורגים לא רק את מבצע האונס לכאורה אלא את אביו ואת כל אוכלוסיית הגברים של שכם.
ברור שאין לשלושה הנ"ל המזג הנכון למנהיגות, כי פזיזותם מובילה להפרות קשות של זכויות אדם.
ומה עם יוסף? גם לו הייתה לפרקים בעיה בתזמון. הוא שיתף את חלומותיו הנבואיים להיות מלך עם הקהל הלא נכון בזמן הלא נכון. לפיכך נזף בו אביו, ומכל מקום גם שמר את מילותיו לעתיד. ממלכת יוסף הצפונית הייתה גדולה, חזקה ועשירה יותר משכנתה היהודית. היא גם הוגלתה תחילה, ולא שבה לעולם. "משיח בן יוסף" האגדי, לוחם עז שבא לפני משיח בן דוד – נהרג.
נותרנו עם יהודה. יהודה אינו חסר חסרונות. אך בשל סבלנותו היחסית, הוא מסוגל לפעמים להיות יותר שקול. גם ממלכת יהודה ומשיח בן דוד אינם מתחילים בקול רעש גדול, ברם מאידך גם אינם נעלמים מן המפה. ויהודה עצמו, כאשר הוא טועה בדברים, הוא מוכן להתנצל ולתקן. לפיכך, רעיונותיו כיצד להציל את יוסף, ואיך להביא את בנימין למצרים, וכיצד להציל את בנימין ממאסר, מוצגים כולם בזמן הנכון, ומותאמים לקהל (האחים, יעקב ויוסף, בהתאמה). הוא מתקן את רעיון העוועים שלו להעלות את תמר על המוקד, כשהוא מכיר בטעותו.
גם דוד המלך היהודאי מסוגל לתקן את דרכו ולהתנצל על אונס בת שבע. הוא אף יכול להתעלם זמנית מאנשים המזלזלים בו, כמו יואב ושמעי. לרוע המזל, בהפטרה שלנו, אנו רואים כי סבלנותו הייתה זמנית בלבד, ובסוף הוא מחפש נקמה. ואכן, דוד היה מעורב בהפרות רבות של זכויות אדם, שבהן היו מעורבות נשים נשואות (מיכל, אביגיל ובת שבע), הרג של כל מי שקשור לשושלת שאול (כולל חיסול המוציאים לפועל), וכמובן מלחמותיו האינסופיות.
מסיבה זו, ברור לאלוהים כי דוד לא יבנה את המקדש, שנועד להיות בית תפילה לכל העמים, אלא שלמה, ששמו קשור לרעיון השלום.
וכדברי דברי הימים א (כב, ח-ט): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו." בית המקדש לא נבנה בזמן מלחמה, אלא רק אחרי שיש שלום. הלויים המשרתים בבית לא היו לוחמים ולא נחלו ארץ. כוהן ששפך דמים - אף בשוגג - מפסיד את הזכות ברכות הכוהנים המסתיימות בפסוק: ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.
שבת שלום!

-------------------------------------------------------------------------------------------------

ג'סי בורק הוא רב אורתודוקסי, מרצה, מדריך טיולים ופעיל שלום. לאחרונה שכל את בנו, סמל-ראשון זמיר בורק, בצפון רצועת עזה.