"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (בראשית מ"ה י"ד). רש"י מפרש את הפסוק הזה כלשון המדרש, ועל בכי יוסף כותב כי בכה "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב"; ובנימין בתורו בכה "על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב".
המקרא כמתאר את העבר והמדרש אשר חובר אחרי כל החורבנות, כתנועת מלקחיים, מחזיקים את האירועים ההיסטוריים. אך הנפח אותו המדרש מעניק למקרא מייצר תופעה חדשה – בכייה על העתיד.
עם ישראל מכיר בכייה על העבר. מגילת איכה מבכה את חורבן הבית הראשון, קינות תשעה באב – את חורבן הבית השני, קינות ופיוטים עכשוויים מתייחסים לשואה, למעשי פוגרום מהעת החדשה. כבר עכשיו קולמוסי המוכשרים מחברים קינות על טבח שמחת תורה. ועוד רבים יכתבו בעתיד הקרוב.
אך בכייה על העתיד – היא דבר אחר לגמרי. היא בכייה על הלא-נודע. מה הטעם בה? האם בכייה על העתיד היא הנבואה שמגשימה את עצמה? יכול להיות שכן. יכול להיות שכאשר אנחנו בוכים על מה שטרם קרה – אנחנו במו ידינו מקרבים את התממשות הפחד? אבל יש גם דרך אחרת – בכי כאזהרה, בכי כביטוי לגיטימי למה שעלול לקרות אך לא קרה.
כאשר אנחנו בוכים על מה שעוד לא קרה – אם נשקע אל תוך הבכי – לא נמנע את הרע. אבל אם הדמעות ישחררו את המקום שבנפש לבנות עתיד טוב יותר – אז אולי נוכל לעשות את מה שיוסף ובנימין לא השכילו לעשות – למנוע את החורבן!

-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב בנימין מיניץ' הוא רב קהילת דניאל ביפו.