בעודי כותב את המילים האלה מביתי בגליל התחתון, יש דממה כבדה באוויר. שקט מאיים. השקט שלפני הסערה. אנחנו מתכוננים להתקפה בלתי ידועה מצד חיזבאללה או איראן, או שני הגורמים, בתגובה להתנקשות של ישראל במנהיג פוליטי של חמאס באיראן ובמפקד חיזבאללה בלבנון.

הפחד והתחושות הקשות מתאימים לעונה. השבוע חל תשעה באב. זהו יום אבל שמציין את יום השנה למספר רב של טרגדיות — כולל מצורים, מלחמות, הרס וחורבן בירושלים במהלך תקופות בית המקדש.

על פי המנהג, אנו מתחילים את תהליך הנחמה הקהילתי בשבת שאחרי תשעה באב. לאחר הצום והאבל, הגיע הזמן להמשיך הלאה. לחזור לשגרה היומיומית שלנו ולהמשיך בחיינו הרגילים. כדי לסמן את המעבר, נקרא בפרק מ' מספר הנביא ישעיהו, המתחיל בתחינת ה' לנחם את עם ישראל: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו מ, א).

אך השנה הזו שונה. מי יכול להתנחם כעת? אני נתון מדי בתוך מגילת איכה (א, ב): "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים". למרות תחזיות ישעיהו (ישעיהו ב, ד), אומות ממשיכות להרים חרב נגד אומות. עדיין אנו מכירים את המלחמה.
עשרה חודשים עברו מאז השבעה באוקטובר. הטראומה שלנו עדיין חיה. בזמן שאנו ממתינים לעוד פצצות ומל"טים, 115 אנשים שנחטפו מישראל על ידי חמאס עדיין מוחזקים כבני ערובה בעזה. מבוגרים וילדים. גברים ונשים. משפחות שלמות. נתניהו ממשיך לחבל במשא ומתן על הפסקת אש שתשיב אותם הביתה. ישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים בעזה. מבוגרים וילדים. גברים ונשים. משפחות שלמות. פצצה של חיזבאללה ששוגרה מלבנון הרגה 12 ילדים ובני נוער ששיחקו במגרש כדורגל ברמת הגולן. דוח חדש של בצלם מפרט את ההתעללות והיחס הלא אנושי כלפי אסירים ועצורים פלסטינים בידי חיילי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר. הרשימה נמשכת ונמשכת.

עכשיו זה לא הזמן לנחמה, ישעיהו. עכשיו הזמן לשאוב כוח ועידוד.
בשבת זו, ההפטרה תזכיר לנו שוב מה זה להיות עם צדיק הראוי לברכות ה':
"לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, יז).
"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת; כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח, ז).
עכשיו לא הזמן לייאוש, ישעיהו. עכשיו עדיין הזמן לפעולה.
מצפון לדרום, ממערב למזרח, קול רבני למען זכויות אדם, ארגונים שותפים וחברים, נותנים דוגמה.
אנחנו מארגנים צעדות בין דתיות לשלום.
אנחנו יוצאים לרחובות לדרוש הפסקת אש והשבת בני הערובה. עכשיו!
אנחנו נוסעים לגבעות דרום הר חברון כדי לעזור לפלסטינים שסובלים מאלימות מתנחלים.
אנחנו נוסעים לצפון הארץ כדי לעזור בכיבוי שריפות יער ובבציר כרמים שנעזבו.
אנחנו תומכים זה בזה. מבוגרים וילדים. גברים ונשים. משפחות שלמות.
לא נעצור.
אנחנו לא יכולים לעצור.
הסיכון גבוה מדי.
העבודה שלנו אינה לשווא.
העבודה שלנו לא תהיה לשווא.
כמו שישעיהו מזכיר לנו: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה שַׁקֵּט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (ישעיהו לב, יז).
שלום.
שקט.
ביטחון.
ואני אוסיף: שוויון. צדק חברתי. חברה משותפת.
לעד.
"אַל תִּירָא" (ישעיהו ז', ד'; ח', י"ב; י', כ"ד; ל"ה, ד'; ל"ז, ו'; מ', ט'; מ"א, י'; מ"א, י"ג; מ"א, י"ד; מ"ג, א'; מ"ג, ה'; מ"ד, ב'; מ"ד, ח'; נ"א, ז'; נ"ד, ד').
אנחנו יכולים לעשות את זה.
אנחנו נעשה את זה.
אנחנו חייבים לעשות את זה.
ביחד.

תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב איאן צ'סיר-טרן הוסמך בשנת 2014 בקמפוס ירושלים של ההיברו יוניון קולג'-מכון ללימודי היהדות. הוא שימש במשך 9 שנים כמחנך רבני בישראל עבור תנועת "תרועה: הקריאה הרבנית לזכויות האדם". איאן עלה לישראל מדרום אורנג', ניו ג'רזי בשנת 2010. הוא חבר בקיבוץ חנתון בעמק יזרעאל, שם הוא מתגורר עם בעלו דניאל ושלושת ילדיהם, אליעזר, יונה ותמר.