אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא טועה. זה עלול להיות מנפץ אגו, לשמוע שעשינו שגיאה. אם אנו כל-כך בטוחים בצדקתנו, אנו עלולים לחוש טינה כאשר דעותינו מאותגרות. בעולם של היום, אנו נמנעים מכך על ידי קיום בתוך תיבות תהודה (echo chambers). זוהי בעיה.
אדם גרנט, פרופסור לפסיכולוגיה ארגונית, כתב ספר בשם "תחשבו שוב: הכוח להטיל ספק" על כיצד לפרוץ את המבוי הסתום, האזרחי והבין-אישי שמונע מאיתנו לשתף פעולה על אף השוני, למען הטוב המשותף. המלצתו של גרנט היא לעבוד קשה על פיתוח מנטליות של "לומדים לכל החיים" (life-long learners) וללמוד לפתח את "החדווה שבטעות" (עמ' 62). הפירוש המדרשי לפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים, מסכים לכך. חכמינו רואים בפתיחות לאיתגור הרעיונות וההתנהגויות שלנו מעלה.
כאשר משה מתחיל להכין את בני ישראל לכניסה לארץ כנען, הוא נושא נאום שמזכיר להם את טעויותיהם בעבר על מנת ללמוד מהן — חישוב מסלול מחדש, אם תרצו — לפני הכניסה אל הארץ המובטחת (דברים א' ו).
חז"ל מכנים את מה שמשה עוסק בו כאן: תוכחה, כשם עצם שמשמעותו נזיפה. בפרשנותם לפסוק הפותח של הספר החמישי בתורה, "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כפתיחת התוכחה, קוראים ראשונים את המילים "אל כל ישראל" כצורך שהתוכחה תהיה כוללת ושקופה. ומפני שמשה לא מטיל את כל הטעויות של העבר על העם — הוא מודה בחלק מחסרונותיו כמנהיג (דברים א' ט) — בונים החכמים הדדיות בתפיסתם את התוכחה, גם כאשר יש הבדל במעמד ההיררכי.
במילות ספרי דברים א':
"'אל כל ישראל', מלמד שכנסם משה מגדולם ועד קטנם ואמר להם: הריני מוכיחכם, כל מי שיש לו תשובה יבוא ויאמר". [...] פרשנות נוספת: "'אל כל ישראל', מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות".
כנראה שמתוך ההבנה כמה קשה לשמוע תוכחה, מלמדים אותנו חז"ל שכאשר היא נעשית ברוח הנכונה, שמיעת תוכחה היא בעצם קבלת אהבה וברכה מאחרים. את שאדם גרנט מכנה "פיתוח חדוות הטעות", ניתן ליישם על תיאורו של החכם מהמאה השנייה, רבי יוחנן בן נורי, את רבי עקיבא, שאהב אותו יותר בכל פעם שהוא נזף בו, ושגילם את המילים ממשלי ט' ח: "הוכח לחכם ויאהבך" (ספרי דברים א').
וממדרש מאוחר יותר אנו למדים במפורש כיצד לעזור לאנשים להעריך את חוסר הנעימות הפוטנציאלי של התוכחה: "רַבָּנִין אָמְרִין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, הוֹאִיל וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶן תּוֹכְחוֹתֶיךָ צָרִיךְ אַתָּה לְבָרְכָן, מִיָּד חָזַר וּבֵרְכָן" (דברים רבה א' ט).
לצערנו, בישראל כיום חסרה לנו מנהיגות המונעת מתוך רצון לבנות קונצנזוס הנובע מרוח של אהבה מכילה וכוללת. שינוי בשיח הציבורי יצטרך לבוא מלמטה למעלה, מתוך מרחבים שכבר מתקיימים של מחויבות משותפת: קרוב משפחה שמדבר עם קרובו, מישהו שנפגש עם שכנו, שני עמיתים שמנהלים דיון.
המשמעות הראשונה של הפועל בבניין הפעיל, להוכיח, היא להבהיר את האמת של משהו. בעולם הדמוקרטי ובמסורת היהודית, אמיתות צצות מתוך ויכוח כן. במילותיו של אדם גרנט, ויכוח יכול להיות משהו לְצפות לו: "דיון הוא כמו ריקוד, לא מלחמה. כשאנחנו מודים בנקודות משותפות זה לא מחליש אותנו — זה מוכיח שאנחנו מוכנים לבחון מה נכון ומה לא, וזה מדרבן את הצד השני לשקול את עמדותינו" (עמ' 253).
תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב ראובן גרינוולד גר בירושלים ומשמש בגאווה כראש תוכנית שנת-ישראל עבור תלמידי השנה הראשונה בתוכניות הרבנות והחזנות בצפון אמריקה בהיברו יוניון קולג' – מכון ללימודי יהדות (HUC-JIR) .