בתקופה זו של השנה, לקראת תשעה באב, חוזרת ועולה הפרשנות המוכרת: בית שני נחרב בגלל שנאת חינם. על פי הגרסה המפורסמת בתלמוד הבבלי (מסכת יומא), יש הבחנה ברורה בין החורבנות: בית ראשון נחרב בגלל שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ואילו בית שני, שבו, לפי הברייתא, היו עוסקים בתורה ומקיימים מצוות, נחרב לעומת זאת בגלל שנאת חינם. זו הבחנה שכבר הפכה כמעט לקלישאה.
אבל לפי הירושלמי, התמונה שונה. לפני שמובאת הדעה שמבחינה בין חטאי בית ראשון לחטאי בית שני, מופיעה דעה אחרת - שכמעט לא מצוטטת - ולפיה שני הבתים נחרבו מאותן סיבות בדיוק: "מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדים עבודה זרה, מגלים עריות ושופכי דמים – וכן בשני". לפי דעה זו, הבית השני לא נחרב בגלל שנאת חינם, אלא בגלל אותן שלוש עבירות חמורות שמערערות כל יסוד מוסרי של חברה: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.
הדעה שמדברת על שנאת חינם מופיעה מיד לאחר מכן, וכמו בבלי היא עולה לכאורה מתוך צורך להסביר כיצד ייתכן שחורבן כל כך גדול נפל דווקא על דור של לומדי תורה ושומרי מצוות: "בבית שני היו יגעים בתורה וזהירים במצוות ובמעשרות, וכל ווסת טובה הייתה בהן - אלא שהיו אוהבים את הממון ושונאים אלו את אלו שנאת חינם."
שאלת הגמרא מבוססת על הנחה יצוקה - שלא סביר שדור שעסק בתורה ובמצוות ביצע גם אלימות קשה. אבל אולי עצם ההנחה הזו - שלימוד תורה וקיום מצוות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם עוול מוסרי ואלימות של ממש - היא הנחה שצריך לבחון מחדש.
בגמרא, אולי בתמימות או בתקווה, קובעת שלימוד תורה ושמירת מצוות לא יכולות לדור בכפיפה אחת עם שפיכות דמים ולכן כנראה שהיתה בעיה אחרת בדור הזה, קצת פחות אלימה אך הרסנית - שנאת חינם. אבל השנה, קשה יותר להחזיק בהנחה הזו.
המציאות הישראלית האחרונה מאלצת אותנו להכיר באמת כואבת: כן, ייתכן. ייתכן שאנשים העוסקים בתורה ובמצוות, הנחשבים לגומלי חסדים ותלמידי חכמים - מבצעים שפיכות דמים, תומכים באלימות, או שותקים נוכח עוול מוסרי חמור.
וכאן עולה בעיה נוספת בשימוש החוזר והנשנה בביטוי שנאת חינם בהקשר של חורבן. ההתמקדות בשנאת חינם שהוא מסיטה את תשומת הלב מהבעיה החמורה באמת: אלימות ממשית, מוסר מעוות, חוסר שיקול דעת של הנהגה ריבונית, ודימויים רוחניים ודתיים המכשירים פעולות אנטי-מוסריות.

ניתן לומר שהביטוי שנאת חינם מתאים למציאות "גלותית": מציאות שבה אין לנו שליטה פוליטית, ואין לנו אלא להתכנס פנימה ולעבוד על היחסים בינינו ולבין עצמנו ולקוות שזה גם יעלה את הערך שלנו מול הכוחות שמשעבדים אותנו. אבל כשאנחנו עם ריבון, עם צבא, עם שליטה - הסכנה הגדולה ביותר איננה עוד חוסר האחדות, אלא השימוש הרע בכוח, עד כדי אלימות ושפיכות דמים.
כפי שהתורה והנביאים מזכירים לנו פעם אחר פעם - אין דבר שמטמא את הארץ יותר משפיכות דמים: "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". (במדבר ל"ה)
השנה - אינני רוצה לדבר על שנאת חינם.
השנה, בכאב רב - אני רוצה לדבר על דם. על מציאות של שפיכות דמים.
על חברה שאיבדה את מצפונה בשם הגנה עצמית ולאומיות יתר.
על רגע שבו אנחנו חוזרים שוב למעגל שאליו נשבענו לא לחזור.
אבל אני לא מוותרת על התורה. ולא על המקדש.
לא מפני שהם מושלמים, אלא מפני שהם אמורים להיות הכלים שדרכם מתגלה מוסר, צדק ושלום. המקדש הוא לא רק בית לפולחן – הוא אמור להיות סמל של קרבה לקדוש ברוך הוא, אותה אל שעליו אברהם "שופט כל הארץ לא יעשה משפט?" של ריכוז הקדושה, שעליה נאמר, "קדושים תהיו כי קדוש אני...ואהבת לרעך כמוך" ושל שמירה על חיים, "וחי בהם". התורה איננה רק מערכת של מצוות - היא עץ חיים, תשתית לחיים מוסריים וצודקים.
אם התורה והמקדש משמשים להצדקת אלימות או דיכוי - זו לא עדות לפגם בהם, אלא לפגם בנו. הבעיה איננה בכלים - אלא בתוכן ובשימוש שאנחנו עושים בהם. ולכן החורבן הוא לא רק שאלה של אהבה או שנאה. הוא שאלה של מוסר, של חיים. ומה שמונח לפנינו - כמו אז - זו בחירה.
ובחרת בחיים, למען תחיה.
יהי רצון שנחזור לבחירה הזו. לא רק במילים - אלא במעשים.

------------------------------------------------------------------------------------------------- הרב שושנה כהן משמשת כרב תוכנית "חברותא", עמיתת מחקר ומנהלת תחום צפון אמריקה במכון הרטמן. במשך יותר מעשור הייתה ר"מית בישיבה הקונסרבטיבית, שם לימדה תלמוד, מדרש ומגדר. כמו כן שימשה כמנהלת חינוכית של תקו"ם, בית מדרש לצדק חברתי שפעל בישיבה. היא בוגרת המכון התלמודי העיוני במת״ן, ובעלת תואר שני מהאוניברסיטה העברית. כהן הוסמכה לרבנות אורתודוקסית על ידי הרב דניאל לנדס. היא הייתה בצוות המיסד של ישיבת הדר בניו יורק וישיבת תלפיות בירושלים וכן עמיתה מייסדת של "רשות הרבים", הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית. השתתפה במספר תוכניות במכון הרטמן, בהן "מלמדים", "סדר נשים" ו"Created Equal".