"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.
וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
מדרש שכל טוב מסביר לנו גם את 'כי קרוב הוא' וגם מדוע 'הסב' אלוהים את העם לדרך עוקפת –
"וכיצד היה קרוב למצרים, שהרי עזה היא סמוכה לגושן, וגת סמוכה לעזה שהרי פלשת וכפתור בני בניו של מצרים הזקן היו, והיתה נחלתם בין אחיהם בני מצרים, ובין בני כנען, וזה דרך שהיה קרוב וישר לצאת מגושן וללכת דרך עזה וגת ומשם ליכנס לארץ כנען, שכולן סמוכות וקרובות.
ומפני מה לא ניהגם כך: כי אמר אלהים למשה:
פן ינחם העם. שיצא מיד עבודה קשה ועכשיו יצאו לקראתם בני פלשת שהן מלומדי מלחמה להלחם אתם, כדרך שעשו עם בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת".
(כאן בא הסיפור הפחות מוכר על בני שבט אפרים שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני כולם, כי טעו בחישוב הזמן, ובני פלשת – הפלשתינאים? - הרגום).
את ההפטרה של השבוע, שירת דבורה, בחרו כמובן בשל הקבלתה לשירת הים בפרשתנו (את שתיהן היינו צריכים ללמוד בעל פה, גם בבתי הספר הממלכתיים של פעם...) אבל הנה גם היא מדברת על מעקפים ועל דרכים עקלקלות כסמל לזמנים של קלקול:
"בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת".
בימים אלה ההיסטוריים אנחנו עדים למחירן של דרכים עוקפות ועקלקלות. של הפחד לצעוד הישר אל הדבר הנכון. והרי כולנו ידענו כבר לפני 480 ימים כי נצטרך לשחרר ארכי-מחבלים כדי לקבל את חטופינו חזרה.
ידענו זאת כשכבר ביום השני, בשמונה לאוקטובר הנורא, דרשנו חילופי שבויים מלאים. אבל מדינת ישראל והנהגותיה התמכרו למעקפים, לדחיינות, להליכה מסביב לבעיות במקום להתמודד איתן, לפסיחה על שתי הסעיפים, לעוד תקנות-זמניות במקום חוקים, או כמו שכתב מזמן-מזמן אפרים קישון, שבשבוע שעבר ציינו עשרים לפטירתו –
"הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי, במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ' טייפ. אם שָׂם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק."
אבל בהמשך פרשת בשלח אנחנו מוצאים את המצרים רודפים אחרי בני ישראל אשר ים סוף ניצב מולם. הפעם אין עיקופים או עיקומים – אפשר רק ללכת ישר, קדימה, בכיוון הנכון, אל המעשה הנכון, וכך בדיוק אומר ה' אל משה –
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה."
בסוף הדרך מחכה לנו, כמו ארץ מובטחת, הסדר מדיני. פעם העזנו לקרוא לזה שלום. על הפרק כעת השלמת הסכמי הפסקת האש והשבת החטופים. הנהגת המדינה מחפשת דרכים עוקפות, עקלקלות כיד לא להשלימם. לעתים נדמה כי נאמר בנו "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם שָׁלוֹם" גם במאבק הזה, כמו במאבקים אחרים לפתרונות ארוכי טווח, עלינו לדרוש מעצמנו ומנהיגינו הליכה אמיצה אל הישר והנכון - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. די ללכת עקלקלות.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אמנון ריבק - מוסמך כרב רפורמי וכרב ישראלי, משרת כרב קהילת מעלות טבעון ובכפר תקוה- כפר לאנשים מיוחדים. משורר ומתנדב מסור לצדק חברתי ולאחוות עמים, מפיץ תרבות יהודית-ישראלית. אמנון נשוי לתרצה, אב לשלושה וסב נלהב לשתי נכדות.
וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
מדרש שכל טוב מסביר לנו גם את 'כי קרוב הוא' וגם מדוע 'הסב' אלוהים את העם לדרך עוקפת –
"וכיצד היה קרוב למצרים, שהרי עזה היא סמוכה לגושן, וגת סמוכה לעזה שהרי פלשת וכפתור בני בניו של מצרים הזקן היו, והיתה נחלתם בין אחיהם בני מצרים, ובין בני כנען, וזה דרך שהיה קרוב וישר לצאת מגושן וללכת דרך עזה וגת ומשם ליכנס לארץ כנען, שכולן סמוכות וקרובות.
ומפני מה לא ניהגם כך: כי אמר אלהים למשה:
פן ינחם העם. שיצא מיד עבודה קשה ועכשיו יצאו לקראתם בני פלשת שהן מלומדי מלחמה להלחם אתם, כדרך שעשו עם בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת".
(כאן בא הסיפור הפחות מוכר על בני שבט אפרים שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני כולם, כי טעו בחישוב הזמן, ובני פלשת – הפלשתינאים? - הרגום).
את ההפטרה של השבוע, שירת דבורה, בחרו כמובן בשל הקבלתה לשירת הים בפרשתנו (את שתיהן היינו צריכים ללמוד בעל פה, גם בבתי הספר הממלכתיים של פעם...) אבל הנה גם היא מדברת על מעקפים ועל דרכים עקלקלות כסמל לזמנים של קלקול:
"בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת".
בימים אלה ההיסטוריים אנחנו עדים למחירן של דרכים עוקפות ועקלקלות. של הפחד לצעוד הישר אל הדבר הנכון. והרי כולנו ידענו כבר לפני 480 ימים כי נצטרך לשחרר ארכי-מחבלים כדי לקבל את חטופינו חזרה.
ידענו זאת כשכבר ביום השני, בשמונה לאוקטובר הנורא, דרשנו חילופי שבויים מלאים. אבל מדינת ישראל והנהגותיה התמכרו למעקפים, לדחיינות, להליכה מסביב לבעיות במקום להתמודד איתן, לפסיחה על שתי הסעיפים, לעוד תקנות-זמניות במקום חוקים, או כמו שכתב מזמן-מזמן אפרים קישון, שבשבוע שעבר ציינו עשרים לפטירתו –
"הפרטאצ'י הגזעי אוהב צבע טרי. אם משהו מלוכלך, צובע אותו. אם חלוד עוד שכבה. לצורכי תיקונים שבהם יש צורך בריתוך חשמלי, הוא משתמש בדבק משרדי, במקום ברגים הוא עובד עם סקוץ' טייפ. אם שָׂם ברגים, אז רק אחד, מקסימום שניים, זה יחזיק."
אבל בהמשך פרשת בשלח אנחנו מוצאים את המצרים רודפים אחרי בני ישראל אשר ים סוף ניצב מולם. הפעם אין עיקופים או עיקומים – אפשר רק ללכת ישר, קדימה, בכיוון הנכון, אל המעשה הנכון, וכך בדיוק אומר ה' אל משה –
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה."
בסוף הדרך מחכה לנו, כמו ארץ מובטחת, הסדר מדיני. פעם העזנו לקרוא לזה שלום. על הפרק כעת השלמת הסכמי הפסקת האש והשבת החטופים. הנהגת המדינה מחפשת דרכים עוקפות, עקלקלות כיד לא להשלימם. לעתים נדמה כי נאמר בנו "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם שָׁלוֹם" גם במאבק הזה, כמו במאבקים אחרים לפתרונות ארוכי טווח, עלינו לדרוש מעצמנו ומנהיגינו הליכה אמיצה אל הישר והנכון - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. די ללכת עקלקלות.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אמנון ריבק - מוסמך כרב רפורמי וכרב ישראלי, משרת כרב קהילת מעלות טבעון ובכפר תקוה- כפר לאנשים מיוחדים. משורר ומתנדב מסור לצדק חברתי ולאחוות עמים, מפיץ תרבות יהודית-ישראלית. אמנון נשוי לתרצה, אב לשלושה וסב נלהב לשתי נכדות.