על הרכבת ממחוז ווסטצ'סטר לעיר ניו-יורק, עם שני ילדים קטנים, מוקפת בענן של חולצות כחולות ומגיני דוד, משפחתי ואני עשינו את דרכנו לתהלוכת יום ישראל בעיר ניו-יורק. היו משתתפים נוספים בתהלוכה על הרכבת ביחד איתנו. חלקם קרצו אלינו, אחרים חייכו, וכמה אמרו לנו "עם ישראל חי!" אחרי חודשים של הקפדה לא להחצין סממנים יהודיים ברחובות ניו-יורק, הייתה זו חוויה סוריאליסטית לנופף את אחד ממרכיבי הזהות החשובים והמקודשים ביותר שלי בציבור; אך מרכיב שהייתי זהירה לגבי הצגתו הפומבית.
בן החמש שלי שאל אותי בקול רם - "את חושבת שכל מי שלובש חולצה בכחול לבן יהודי?" הנהנתי, והסברתי שהם או יהודים לובשים את הצבעים האלו כדי לתמוך ביהודים, או מבולבלים מאוד מכיוון שכולם לבושים באותם הצבעים כמוהם. כאשר ירדנו מן הרכבת וצעדנו אל עבר נקודת הפתיחה של התהלוכה, נתקלנו בצעקות המחאה של מוחים אנטי-ציונים וחרדים. בתי הבכורה שאלה אותי "אימא, למה הם נגד ישראל?" הרעש לא איפשר לי לענות, והייתי זקוקה לזמן כדי לחשוב על התשובה שלי. הסתכלתי עליה בהבעת פנים שהבהירה לה שנדבר על-כך עוד מעט.
כאשר נכנסו אל תוך מסלול התהלוכה, המשטרה עזרה לכולם לעבור בבטחה דרך הקהל הצפוף. נזכרתי ברגע צורם להפליא בשנה שעברה, ברחובות תל-אביב, שהייתה אז הבית שלי. הרחובות בערו, המשטרה הסתערה על מפגינים רכובה על סוסים, ואני זוכרת שחשבתי מחשבה דומה, "אם כולנו אחים ואחיות, מדוע אנחנו נלחמים זה נגד זה?"
משבר מזמן צלילות זמנית בתוך כאוס. בני אנוש מבקשים באופן אינטנסיבי להגדיר את זהותם, לבסס השתייכות ולמצוא משמעות בהזדהות אידיאולוגית. אנו מבקשים לזהות מי אנחנו; למי אנחנו שייכים; וליצור משמעות ואידיאולוגיה מן המידע הזה. סוג כזה של חשיבה עוזר לנו להרגיש בטוחים, מעניק לנו תחושת מטרה ותחושת השתייכות בזמנים קשים.
אולם, במציאות זו אנו גם מנסים לפענח "מי איתנו?" ו-"מי נגדנו?", מי מסכים איתי על עקרונות וערכים מסוימים ומי לא? אויב משותף להתאחד כנגדו היה מתנה מעוותת לעמיוּת היהודית. במאמר מן ה"אטלנטיק", שכתבו דומיניק פאקר וג'יי בן באוול, הם מציינים ש"כאשר אנשים מזדהים כקבוצה, אנו נעשים בעלי מוטיבציה לקדם את המטרות והאינטרסים של אותה הקבוצה […] אבל כאשר אנשים משתמשים במונח שבטיות, הם לרוב מנסים לתאר דינמיקה רעילה […] כולל הדיכוי של קולות התנגדות ומנטליות כיתתית" המפתח הוא ליצור מאזן; מציאת אחדות לצד שמירה על אידיאלים אוטונומיים.

כך פותחת פרשתנו:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן." (במדבר א' א-ג)
הטקסט מקפיד לספור ולקחת בחשבון כל אחד מן השבטים. כל איש מעל גיל 20 נספר לפי שושלת אבותיו. במאה ה-19, ההוגה הגרמני הרב שמשון רפאל הירש, מסביר את הכוונה מאחורי העובדה שאנשים נספרו כחלק מבית אבותם השבטי:
"אבינו ישראל היה איש אחד; אך גם כשצאצאיו התרבו לשש מאות אלף גברים, עדיין היו כולם בני ״בית אחד״, בני ״איש אחד״, שרושם אותו חותם טבוע בליבם ובנפשם, והנושאים במשך כל הדורות את מורשת ייעודם האחד וגורלם האחד.
אולם בתוך אחדות יסודית זו ותחת השפעתה, הם שומרים ומטפחים ריבוי של תכונות שונות, ייחודיות לשבטים ולמשפחות. בדרך זו תושג התכלית שכבר הורינו עליה כמה פעמים בספר בראשית (יז, ו; לה, יא–יב; מט, כה), הווי אומר: התפקיד האחד המשותף לכולם ימולא ויושלם על ידי כל יחיד ויחיד – למרות ייחודיותו; הוא יושג על ידי ריבוי של מידות ותכונות מיוחדות ושונות, ושל משלוחי־יד ומעמדות שונים בחיים. והישג זה יהיה דוגמה לכלל המין האנושי.
כל שבט בייחודו וכל משפחה עם תכונותיה המיוחדות יעמלו בתפקיד המשותף של בית ישראל; הם יעניקו צורה לתפקיד הזה, יחנכו אליו את בניהם, ויעבירוהו לדור הבא. משום כך, אין באים מאות אלפי בני בית ישראל אל האומה כהמון בערבוביה, אלא ״למשפחתם לבית אבתם״ – הווי אומר כקבוצות משפחה, החוזרות ומתקבצות לפי השבטים שאליהם הן משתייכות. הגברים בכל שבט נמנים, והמשפחות בכל שבט באות בנפרד. וכל משפחה נמנית:"
הירש מזהה את החשיבות של שמירת האחדות בתוך הגיוון. כל שבט הוא יחודי בחוזקותיו, אבל המטרה האוניברסלית היא להיות עם מאוחד וחזק.

התהלוכה נתנה לי שביב של תקווה; אותו הסוג של תקווה שהיה לי אחרי השבעה באוקטובר. אולי האחדות הזו תימשך. אנשים צעקו סיסמאות של אהבה ואחדות, אך בתוך האהבה היה המתח לגבי הבנת המשימות שלנו לגבי תחזוקת הבית.
כדי לשמור על המארג המשותף שלנו, עלינו להכיר בהבדלים האדירים ובמגוון הדעות שיש בינינו. המסורת המודרנית שלנו צריכה להיות כזו שיכולה לאחוז במשהו מעבר ל"איתנו" ו"נגדנו". המציאות שלנו כבר שבורה; שבטים ישנים היושבים על מפלגתיות חדשה. ואם אנחנו רוצים לשרוד את המדבר הזה, עלינו להיות מוכנים לחנות יחד לזמן ארוך, זה לצד זה.

תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה ליאורה לונדי היא הרבה של קהילת בית-אל בצפון ווסטצ'סטר בצ'פאקוואה, ניו-יורק. עד לפני שנה, היא הייתה רבה ומחנכת בבית דניאל בתל-אביב. היא כותבת, נהנית מהאתגרים וההצלחות של האימהות, עוסקת בעבודה בין-דתית, ומנווטת את הזהויות הישראלית/אמריקאית-יהודית בתפוצות ברגע הזה בזמן.