מחנה גדול יושב במדבר. עוד מעט ייצאו לדרך.
על לילה כזה שלפני תנועה כתב נתן אלתרמן -
"לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ,
לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְוָדִים,
לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ
בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים
נִצַּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים".
ומיד עם עלות הבוקר מתחיל ספר במדבר. התפקדות הגברים, סדרי תנועה, דגלים, שבטים. לכל אחד מקום. מתוך הסדר המדויק, הבתים החוזרים על עצמם, שבט שבט ומקומו, נכתבות מילים המזכירות לילות וימי אימה. המובילות אותנו חזרה מהגדודים, אל היחיד.
״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. תל; וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג 11-13).
ממקום מושבו של העם במדבר, זורק אותנו אלוהים בדבריו חזרה אל "יום הכותי כל בכור בארץ מצרים".
יום, או לילה, שגם עליו כותב נתן אלתרמן -
"אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הִנַּחְתָּ עַל עֵינַי.
סָבִיב עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ.
רַק בִּכְיֶךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.
בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי, הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹנֶת הַפַּסִּים
בְּלַיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים".
עוד אחזור על השיר הזה של אלתרמן, מתוך ספר "שירי מכות מצרים" שלו, שנכתב בימי אימה אחרים, בימי מלחמת העולם השניה.
אבל בואו נהיה לרגע עם דברי הפרשה: "…וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר, ג, יב). החלפה מוזרה מתרחשת כאן. הבכורים שלכם, אומר אלוהים, הם שלי. זו עיסקה שנרקמה בליל מכת הבכורות. בעת שבכורי מצרים מתו, בכורי ישראל הופקעו ממשפחותיהם והוקדשו לאלוהים.
ההקדשה הזו "משתחררת" בפרשה שלנו, ועוברת לשבט לוי, הנפרד מ-12 השבטים האחרים המסתדרים במחנה.
הסיבה לזה מסתורית וחז״ל סיפרו לנו אגדות על כך. אבל אני נשארת עם הבכורות. הלילות האלה, שבהם מתרחשות הפגזות צה"ל בעזה, ובבקרים אנו מתבשרים - בכלי תקשורת זרים, חלילה לערוצינו הלאומיים לספר זאת - על עשרות ילדים הרוגים - הלילות האלה לא מניחים לי גם כשעולה האור.
ואז זה מכה בי. גם בימי יציאת מצרים לימדה אותנו התורה, שההרג הזה, עושה בור נוראי בעולם. אי אפשר יהיה לצאת ממצרים כאילו לא בנו התרחש הדבר. גם אחרי שיצאנו לחופשי.
והמשחית לכאורה סיים מלאכתו, לא יחזרו הדברים לתיקונם. "כִּי לי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'". (במדבר, ג', יג').
לראשונה בחיי, בימי מלחמת זוועות עזה, אני שומעת את ספרי ״שמות״ ו״במדבר״ בוכים את מותם של בכורי מצרים, כמו אלתרמן בימי מלחמת העולם. אלתרמן מלביש את הבכור המצרי בכתונת פסים של עפר כוכב ובכי, ומבכה את הבכור המצרי כאילו היה בנו האהוב של יעקב. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כאשר ילדיו של המצרים נהרגים, אומר המקרא, ילדיכם יוקדשו לאלוהים.
ועכשיו ביציאתנו לדרך, נצטרך לויים, מוקדשים לעבודה של ריפוי החברה והחזרת המרכז של הרוח אל המחנה שלנו.
אבל קודם על ליל הבכורות הנורא הזה להסתיים.
די להרג בעזה.
די ללב הקשה של הפרעונים. מכת בכורות כבר כאן, בבכורינו ובבכוריהם הוכינו. תנו ללוויים לעבוד עכשיו, במקום למשחיתים.
הכתיבה מוקדשת לאמם ולאביהם, הרופאים, של תשעת ילדי משפחת א-נג'אר שנהרגו מהפגזות צה"ל בחאן יונס ב-23.5.25. ולעוד ילדים רבים (כ-40,000) יתומים ברצועת עזה מהמלחמה האחרונה, ולאלפים רבים של הורים ששכלו את ילדיהם.
היא מוקדשת למשפחות החטופים המעונים. כמה קשה ליבו של פרעה הישראלי שלא מביא להסכם שישחרר אותם ויסיים את ליל האימה הארוך הזה, הנמשך כבר 600 ימים ויותר.
המחנה צריך להתחיל לנוע, מדבר ארוך לפנינו שבו נבנה את מחננו מחדש. ובמרכזו הלוויים המרפאים את צלם האלוהים שבאדם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה רותי בידץ היא יושבת ראש הועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם מאז שנת 2022. תושבת יבנאל, אמא לשלושה. רבה חילונית הומניסטית. מלמדת מחשבת ישראל בתיכון בית ירח, ומאמינה גדולה בהתחדשות האנושות דרך הנוער, גם במאה ה-21. כותבת דוקטורט באוניברסיטה העברית על רוחניות בחינוך הממלכתי. מלמדת במכינות ובתי מדרש וחברה ב"רוח גלילית", מנהיגות בינדתית בגליל.
על לילה כזה שלפני תנועה כתב נתן אלתרמן -
"לֵיל חֲנָיָה, לֵיל זֶמֶר, לֵיל שְׁחָקִים רָקוּעַ,
לֵיל רֹב מְלָאכוֹת חוֹפְזוֹת, לֵיל אֵד מִן הַדְוָדִים,
לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ
בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים
נִצַּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים".
ומיד עם עלות הבוקר מתחיל ספר במדבר. התפקדות הגברים, סדרי תנועה, דגלים, שבטים. לכל אחד מקום. מתוך הסדר המדויק, הבתים החוזרים על עצמם, שבט שבט ומקומו, נכתבות מילים המזכירות לילות וימי אימה. המובילות אותנו חזרה מהגדודים, אל היחיד.
״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. תל; וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג 11-13).
ממקום מושבו של העם במדבר, זורק אותנו אלוהים בדבריו חזרה אל "יום הכותי כל בכור בארץ מצרים".
יום, או לילה, שגם עליו כותב נתן אלתרמן -
"אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הִנַּחְתָּ עַל עֵינַי.
סָבִיב עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ.
רַק בִּכְיֶךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.
בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי, הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹנֶת הַפַּסִּים
בְּלַיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים".
עוד אחזור על השיר הזה של אלתרמן, מתוך ספר "שירי מכות מצרים" שלו, שנכתב בימי אימה אחרים, בימי מלחמת העולם השניה.
אבל בואו נהיה לרגע עם דברי הפרשה: "…וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר, ג, יב). החלפה מוזרה מתרחשת כאן. הבכורים שלכם, אומר אלוהים, הם שלי. זו עיסקה שנרקמה בליל מכת הבכורות. בעת שבכורי מצרים מתו, בכורי ישראל הופקעו ממשפחותיהם והוקדשו לאלוהים.
ההקדשה הזו "משתחררת" בפרשה שלנו, ועוברת לשבט לוי, הנפרד מ-12 השבטים האחרים המסתדרים במחנה.
הסיבה לזה מסתורית וחז״ל סיפרו לנו אגדות על כך. אבל אני נשארת עם הבכורות. הלילות האלה, שבהם מתרחשות הפגזות צה"ל בעזה, ובבקרים אנו מתבשרים - בכלי תקשורת זרים, חלילה לערוצינו הלאומיים לספר זאת - על עשרות ילדים הרוגים - הלילות האלה לא מניחים לי גם כשעולה האור.
ואז זה מכה בי. גם בימי יציאת מצרים לימדה אותנו התורה, שההרג הזה, עושה בור נוראי בעולם. אי אפשר יהיה לצאת ממצרים כאילו לא בנו התרחש הדבר. גם אחרי שיצאנו לחופשי.
והמשחית לכאורה סיים מלאכתו, לא יחזרו הדברים לתיקונם. "כִּי לי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'". (במדבר, ג', יג').
לראשונה בחיי, בימי מלחמת זוועות עזה, אני שומעת את ספרי ״שמות״ ו״במדבר״ בוכים את מותם של בכורי מצרים, כמו אלתרמן בימי מלחמת העולם. אלתרמן מלביש את הבכור המצרי בכתונת פסים של עפר כוכב ובכי, ומבכה את הבכור המצרי כאילו היה בנו האהוב של יעקב. כולנו רקמה אנושית אחת חיה. כאשר ילדיו של המצרים נהרגים, אומר המקרא, ילדיכם יוקדשו לאלוהים.
ועכשיו ביציאתנו לדרך, נצטרך לויים, מוקדשים לעבודה של ריפוי החברה והחזרת המרכז של הרוח אל המחנה שלנו.
אבל קודם על ליל הבכורות הנורא הזה להסתיים.
די להרג בעזה.
די ללב הקשה של הפרעונים. מכת בכורות כבר כאן, בבכורינו ובבכוריהם הוכינו. תנו ללוויים לעבוד עכשיו, במקום למשחיתים.
הכתיבה מוקדשת לאמם ולאביהם, הרופאים, של תשעת ילדי משפחת א-נג'אר שנהרגו מהפגזות צה"ל בחאן יונס ב-23.5.25. ולעוד ילדים רבים (כ-40,000) יתומים ברצועת עזה מהמלחמה האחרונה, ולאלפים רבים של הורים ששכלו את ילדיהם.
היא מוקדשת למשפחות החטופים המעונים. כמה קשה ליבו של פרעה הישראלי שלא מביא להסכם שישחרר אותם ויסיים את ליל האימה הארוך הזה, הנמשך כבר 600 ימים ויותר.
המחנה צריך להתחיל לנוע, מדבר ארוך לפנינו שבו נבנה את מחננו מחדש. ובמרכזו הלוויים המרפאים את צלם האלוהים שבאדם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה רותי בידץ היא יושבת ראש הועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם מאז שנת 2022. תושבת יבנאל, אמא לשלושה. רבה חילונית הומניסטית. מלמדת מחשבת ישראל בתיכון בית ירח, ומאמינה גדולה בהתחדשות האנושות דרך הנוער, גם במאה ה-21. כותבת דוקטורט באוניברסיטה העברית על רוחניות בחינוך הממלכתי. מלמדת במכינות ובתי מדרש וחברה ב"רוח גלילית", מנהיגות בינדתית בגליל.