פרשות השבוע בהר מכילה שתי מצוות מרכזיות: השמיטה והיובל. אנו רגילים לצטט את השאלה: מה עניין שמיטה להר סיני? אולם דווקא מצוות היובל היא התופסת את רובה של הפרשה.
שנת היובל אינה רק שנה בה, כמו בשמיטה, לא מעבדים את האדמה. היא מהווה סיום מחזור שנים, ה"מאפס" חלק גדול מהשוק הכלכלי חברתי. משפט המפתח המסכם את המצווה ומהווה כותרת לכלל ההשפעות החברתיות כלכליות הנובעות ממנה הוא:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי הָאָרֶץ, כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ." (ויקרא כ"ה כג-כד)
גאולת הארץ אינה מכוונת למען הארץ אלא למען המתגוררים עליה, בכדי ליצור חוויה של ארעיות מסוימת, חוויה קיומית המזכירה "כי לי הארץ". הגאולה היא הסטת הדגש מהאדמה ליושבים עליה.
ואכן, מיד לאחר מכן ישנה רשימה של ציוויים כלכליים, המתרגמים את "גאולה תתנו לארץ" למצוות שבכולן ליובל יש תפקיד רגולטורי חשוב. לכל הציוויים הללו יש מכנה משותף ברור, בכולם יופיע בצורות שונות הביטוי "כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ":
בשיבת הקרקע לבעלים ביובל: "כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ [...] וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ, עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא בַּיֹּבֵל, וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ." (שם, כה, כח)
בהלוואה לעני ללא ריבית: "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ." (שם, לה)
וביציאת עבד לחופשי ביובל: "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ" (שם, לט). וכן: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ" (שם, מז).
העזרה למך - היא שיוצרת חיים של גאולה!
וכדברי השיר:
"בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,
בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –
שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,
לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –
שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.
לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –
אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!" [...]
("בין גבולות", חיים חפר, 1945)

עיון במצוות גאולת המך, הן בגאולת האדמה והן בגאולת גופו, מראה כי ישנם כמה מעגלים תמיכה: גאולת הקרובים והעם, גאולת עצמו ויציאה ביובל.
ראשית, המעגל הראשוני הוא המקום להתגייסותה של החברה האזרחית, כפי שראינו לאחר השבעה באוקטובר, למען המילואימנקים ולמען המפונים.
לאחר מכן, במעגל השני, יתכן והמך הצליח לקושש כספים, אזי כמובן ניתנת לו הזדמנות מיוחדת לצאת בעצמו ממצבו ולחייב את הבעלים של השדה או העבד לסיים את החוזה.
אולם גם אם לא התקיימו שני המעגלים הראשונים, מגיע המעגל השלישי והמרכזי - היובל, שיחזיר את האדמות או ישחרר את העבד.
שימו לב, שהביטוי ביובל אינו 'גאולה' אלא 'יציאה'. הגאולה ביובל היא בעצם קיומה של שנה זו כחלק רגולטורי מובנה בתוך המערכת הכלכלית. היובל הוא זה שמראש לא מאפשר מכירה של אדמה ליותר מחמישים שנה ומכירה לעבדות ארוכה יותר. היובל הוא רשת הבטחון החוקתית, היובל הוא למעשה - במדינה מודרנית - חוקי המדינה והתשתית של מדיניות רווחה.

בשבת זו אנו מציינים את שבת צדק חברתי ובשנה זו הנושא הוא "צדק ולא צדקה". צדקה יכולה להיות משלימה את הצדק, אבל לא מחליפה אותו.
דוגמה עכשווית מאוד: צדקה היא גיוס בגדים למפונים מהצפון או הדרום, צדק הוא שלאחר שבעה חודשים יש לדאוג למערכות החינוך שלהם, לפיצויים על אובדן הכנסה ובכלל מִנהלות מסודרות לפתרון מהיר וראוי.
הצדקה מביאה לידי ביטוי את הסולידריות הבין אישית, אך היא קצרת מועד ונקודתית. המדינה צריכה להביא לידי ביטוי את עיקרון הערבות ההדדית העמוקה ואת התשתית שנותנת פתרון רציף וקבוע לאתגרים. המדינה היא זו שיכולה וחייבת לדאוג למפונים - ולא החברה האזרחית, מדהימה ככל שתהיה.
מדינת רווחה יהודית היא מדינה שמקבלת השראה מהיובל ולא רק מגאולת הקרובים. אזרחות פעילה היא לוודא שהמדינה ומוסדותיה מקבלים אחריות ופועלים כל השנה. אזרחות יהודית פעילה היא לעודד ולדחוף את קובעי המדיניות לבצע את עבודתם כל השנה, לפני שהעניים נופלים לעוני ולאחר מכן. לעשות ככל הניתן "לפתוח שערים ולהיות חומת המגן למך ולזקן".

-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב קובי וייס חבר בצוות הארגון במחלקות צדק וחינוך, מוביל את בית המדרש הארגוני השבועי.