"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר – וישמע ה'. והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה." (במדבר י"ב א–ג). רב הנסתר על הגלוי בפסוקים התמציתיים הללו, אשר מיד אחריהם מופיע תיאור ארוך על שלושת האחים בעומדם לדין: מרים נענשת, אהרן מביע חרטה מסוימת, ומשה מתפלל לרחמים.
מי הייתה אותה אישה כושית? האם הייתה זו ציפורה? האם הייתה אשה שנייה מארץ כוש, או אולי אישה כהת עור? האם מרים ואהרן "ריכלו" עליה? או אולי שפטו או התלוננו על הנישואין או על האישה עצמה?
ומה לגבי הנושא השני? מערכת היחסים הייחודית של משה עם אלוהים? ולמה דווקא כאן נכתב שמשה הוא האדם העניו ביותר על פני האדמה? איזו מההאשמות תוביל לעונש?
מרים בלבד נענשת - במחלת עור של קשקשים לבנים. האם דווקא מחלת עור לבנה היא עונש הולם על דיבור על אשה שחורה? משה אינו מתווכח עם אחיו – הוא רק מתערב, בתפילה מופלאה ומתחננת, כאשר עונשה של מרים נדמה כחמור מדי. האם אלוהים חשב שהעונש חמור מדי? עם ישראל, כך נראה, היה מוכן לקבל את מרים בחזרה למחנה, משום שהם חיכו לה – מבלי לנקוט עמדה. (מאשה טרנר, The Torah; A Women's Commentary).
מה נלמד מהסיפור הזה? האם הוא עוסק בסכנות הרכילות והקנאה, או בגינוי גזענות? האם זהו סיפור על כוחם של קשרים משפחתיים שיכולים להתעלות על עלבון ופגיעה? האם תפילתו של משה מלמדת אותנו על הצורך והדחיפות של תפילה?
או שאולי זהו מבחן למנהיגותה של מרים? לאחר שהפרשנות הפמיניסטית המודרנית ניכסה מחדש את מרים, בנתה ודרשה אותה, סיפור זה מעורר בנו אי-נוחות. נעדיף את מרים המיילדת, מגינת משה, מנהיגת הנשים, הרוקדת, זו שמביאה מים מהבאר הפלאית. קשה לנו לראות את מרים שלנו מתנהגת בצורה שלילית כלפי גיסתה. האם לא הייתה היא אחות גדולה למופת? ועתה - פתאום - מקנאה באחיה הצעיר?
האם היה כאן סטנדרט כפול? אהרן מוכר לנו כמי שמעדיף להימנע מעימותים - או אם נרצה, כמשכין שלום. הוא לא נענש על חטא העגל, נכון? לעומת זאת, משה כן ייענש כאשר יכה בסלע לעיני כל העם, בניגוד להוראת אלוהים לדבר אל הסלע. גם מרים וגם אהרן יאספו אל אבותיהם בפרשת חקת, ולא יכנסו לארץ ישראל.
אני מציעה לראות בזה רגע אנושי של מרים, וכן, התנהגות לא נאותה. היא הייתה צריכה לדעת טוב יותר. אולי קינאה בכך שלמשה (ולאהרן) יש בני זוג, ולמרים – לא. בתנ"ך אין לה בן זוג. רק במדרש נמצא לה בעל. מועמד אחד הוא כלב בן יפונה, שאותו נפגוש בשבוע הבא כאחד משני המרגלים (יחד עם יהושע בן נון) שיתארו את הארץ באופן שונה מהעשרה האחרים - נרטיב נגדי, אולי?
אנחנו חיים בעידן שבו אמת, דיווח אמין ונרטיבים סותרים - מציפים את עולמנו. האם מרים סיפרה נרטיב שונה מהנרטיב "הרשמי"? או אולי באמת דאגה לאיכות נישואיו של משה, כפי שמציע מדרש אחד?
אנחנו גם חיים בעידן של שקרים מתרבים, השמצות ועיוותי אמת. כך יכולה להיות חברת כנסת ישראלית, גלית דיסטל-אטבריאן, שמטיחה עלבונות ארסיים ברב הרפורמי וחבר הכנסת גלעד קריב - רק משום שאמר שנשים מניחות תפילין. מאחר ושר החינוך הנוכחי מאפשר לבנים להניח תפילין בבתי ספר חילוניים, קריב ביקש שגם בנותיו תוכלנה. התוצאה - קריב נגרר מהדיון(!), ודיסטל-אטבריאן צווחת - ולא אחזור על מילותיה הנבזיות - אך סיימה באומרה: "תסלקו את הרפורמי הנאור הזה, היהודים פה רוצים להמשיך."
אימנו מרים עשתה טעות – אך היא הייתה מוכנה לשלם את המחיר ולהיענש. דבר שכמעט בלתי ייאמן היום, בעידן שבו רוב המנהיגים מסרבים לקחת אחריות.
מרים היא עדיין הגיבורה הפמיניסטית שלי!
תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב נעמה קלמן הייתה דיקן ההיברו יוניון קולג' בירושלים, ועם פרישתה – יש לה יותר זמן לאקטיביזם ולנכדים!
מי הייתה אותה אישה כושית? האם הייתה זו ציפורה? האם הייתה אשה שנייה מארץ כוש, או אולי אישה כהת עור? האם מרים ואהרן "ריכלו" עליה? או אולי שפטו או התלוננו על הנישואין או על האישה עצמה?
ומה לגבי הנושא השני? מערכת היחסים הייחודית של משה עם אלוהים? ולמה דווקא כאן נכתב שמשה הוא האדם העניו ביותר על פני האדמה? איזו מההאשמות תוביל לעונש?
מרים בלבד נענשת - במחלת עור של קשקשים לבנים. האם דווקא מחלת עור לבנה היא עונש הולם על דיבור על אשה שחורה? משה אינו מתווכח עם אחיו – הוא רק מתערב, בתפילה מופלאה ומתחננת, כאשר עונשה של מרים נדמה כחמור מדי. האם אלוהים חשב שהעונש חמור מדי? עם ישראל, כך נראה, היה מוכן לקבל את מרים בחזרה למחנה, משום שהם חיכו לה – מבלי לנקוט עמדה. (מאשה טרנר, The Torah; A Women's Commentary).
מה נלמד מהסיפור הזה? האם הוא עוסק בסכנות הרכילות והקנאה, או בגינוי גזענות? האם זהו סיפור על כוחם של קשרים משפחתיים שיכולים להתעלות על עלבון ופגיעה? האם תפילתו של משה מלמדת אותנו על הצורך והדחיפות של תפילה?
או שאולי זהו מבחן למנהיגותה של מרים? לאחר שהפרשנות הפמיניסטית המודרנית ניכסה מחדש את מרים, בנתה ודרשה אותה, סיפור זה מעורר בנו אי-נוחות. נעדיף את מרים המיילדת, מגינת משה, מנהיגת הנשים, הרוקדת, זו שמביאה מים מהבאר הפלאית. קשה לנו לראות את מרים שלנו מתנהגת בצורה שלילית כלפי גיסתה. האם לא הייתה היא אחות גדולה למופת? ועתה - פתאום - מקנאה באחיה הצעיר?
האם היה כאן סטנדרט כפול? אהרן מוכר לנו כמי שמעדיף להימנע מעימותים - או אם נרצה, כמשכין שלום. הוא לא נענש על חטא העגל, נכון? לעומת זאת, משה כן ייענש כאשר יכה בסלע לעיני כל העם, בניגוד להוראת אלוהים לדבר אל הסלע. גם מרים וגם אהרן יאספו אל אבותיהם בפרשת חקת, ולא יכנסו לארץ ישראל.
אני מציעה לראות בזה רגע אנושי של מרים, וכן, התנהגות לא נאותה. היא הייתה צריכה לדעת טוב יותר. אולי קינאה בכך שלמשה (ולאהרן) יש בני זוג, ולמרים – לא. בתנ"ך אין לה בן זוג. רק במדרש נמצא לה בעל. מועמד אחד הוא כלב בן יפונה, שאותו נפגוש בשבוע הבא כאחד משני המרגלים (יחד עם יהושע בן נון) שיתארו את הארץ באופן שונה מהעשרה האחרים - נרטיב נגדי, אולי?
אנחנו חיים בעידן שבו אמת, דיווח אמין ונרטיבים סותרים - מציפים את עולמנו. האם מרים סיפרה נרטיב שונה מהנרטיב "הרשמי"? או אולי באמת דאגה לאיכות נישואיו של משה, כפי שמציע מדרש אחד?
אנחנו גם חיים בעידן של שקרים מתרבים, השמצות ועיוותי אמת. כך יכולה להיות חברת כנסת ישראלית, גלית דיסטל-אטבריאן, שמטיחה עלבונות ארסיים ברב הרפורמי וחבר הכנסת גלעד קריב - רק משום שאמר שנשים מניחות תפילין. מאחר ושר החינוך הנוכחי מאפשר לבנים להניח תפילין בבתי ספר חילוניים, קריב ביקש שגם בנותיו תוכלנה. התוצאה - קריב נגרר מהדיון(!), ודיסטל-אטבריאן צווחת - ולא אחזור על מילותיה הנבזיות - אך סיימה באומרה: "תסלקו את הרפורמי הנאור הזה, היהודים פה רוצים להמשיך."
אימנו מרים עשתה טעות – אך היא הייתה מוכנה לשלם את המחיר ולהיענש. דבר שכמעט בלתי ייאמן היום, בעידן שבו רוב המנהיגים מסרבים לקחת אחריות.
מרים היא עדיין הגיבורה הפמיניסטית שלי!
תרגום: הרב דנה שרון
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב נעמה קלמן הייתה דיקן ההיברו יוניון קולג' בירושלים, ועם פרישתה – יש לה יותר זמן לאקטיביזם ולנכדים!