בואו נתבונן רגע על מהלך הכבדת הלב. מלכתחילה, לפני מכת מצרים הראשונה בפרשת וארא ה' אומר: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מֹופְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז, ג).
הקשיית לב פרעה נזכרת לאורך סיפור יציאת מצרים לא פחות מעשרים פעם. בחלק מהמקרים פרעה מצוין כמי שהקשה את ליבו בעצמו. במקרים אחרים, ה' מתואר כמי שמקשה את לב פרעה. התורה מגוונת בין המקרים גם בפעלים המציינים את הקשיית הלב: לחזק, להקשות ולהכביד.
בחמש המכות הראשונות פרעה מקשה את ליבו בעצמו. רק מהמכה השישית ואילך ה' מצוין כמי שהקשה את לב פרעה.
ואז מגיעים לפרשת בא וכך כתוב:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה" (שמות י, א-ב).
האם אנו מצוּוים לזכור את ההתעללות של אלוהים במצרים על ידי עשר המכות, וכך לדעת שהוא האלוהים שלנו? איזה מין מסר אנחנו מקבלים כאן בתחילת פרשת בא? פרשה שבסופה אנו קוראים על מצוות התפילין. פרשה שבה אנו קוראים על מכת הבכורות ועל יציאת בני ישראל ממצרים ועל מצוות קרבן הפסח. למעשה כל היסוד לחג הפסח, לחופש שלנו ובעתיד לליל הסדר שלנו, מונח בפרשת בא. מדוע אלוהים מכביד את לב פרעה על מנת לגרום לכך שהוא יתעלל בו? יש פרשנים האומרים שהכבדת לב פרעה היא כדי לגרום לפרעה להבין שאין לו רצון חופשי ושהוא תלוי באלוהי ישראל. ויש כאלו האומרים להיפך, אלוהים מחזק את לב פרעה כיוון שזהו הרצון האמיתי שלו. מה שבאמת פרעה רוצה הוא לא לשחרר את בני ישראל, והוא עלול לעשות זאת כי יהיה מושפע מהלחץ שיגיע מעמו הסובל. האם זה עוזר לנו להבין את הזיכרון שלנו שאמור להיות קשור בהתעללות של אלוהים? מה בדיוק אמורים ישראל לזכור ולספר לדורות הבאים?

ואכן לפרשנים רבים יש בעיה עם הפועל "התעללתי" והם מקשרים את הפועל "התעללתי" במילה "עלילה", שהוראתה במקרא "מעשה". עלילה מלשון התרחשות, סיפור.
בדרך דומה רבי חיים בן עֲטַר ממרוקו, שחי בין השנים 1696 עד 1743, כותב: "אכן כוונת הכתוב הוא כי בא ה' להודיע כי אין תכלית הכוונה בהבאת האותות בקרבו לעשות נקמה בפרעה אלא לחזק האותות שבהם עיקר האמונה בלב ישראל, כדי שיהיה האל בל ישכח לנצח כי כשיהיה בקרבו של פרעה יהיה בזיכרון בני ישראל לעולם ועד" (חיים בן עטר, אור החיים על שמות י, ב).
העם מצוּוה להנחיל לדורות הבאים את התובנה הזאת, כחלק מהמסד המוסרי-אמוני של הנהגת הבורא את עולמו. אולם רש"י בפירושו לפסוקנו מתנגד לפירוש הפועל "התעללתי" מלשון "עלילה" ואומר שהתעללתי זה כמו צחקתי. כלומר רש"י פירש את ההתעללות כן בצורה קרובה לפירוש המודרני המופיע במילון ספיר שהיא: מבזה, משפיל ומתאכזר.
נדמה לי שהתהליך שעובר המתעלל פרעה הוא זהה לתהליך שעובר על הקורבן עם ישראל.
אלוהים מקשה את לב פרעה כדי לוודא שהוא ישלח את עם ישראל בסופו של דבר לחופשי, מרצונו החופשי. אלוהים יגרום לרצון החופשי של פרעה לוותר על רכושו. אנו רואים שאחרי מכת הארבה פרעה קורא למשה ולאהרון ואומר להם שהם יכולים לצאת לחוג את החג לאלוהים שלהם, ואף שואל אותם "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" (שמות י, ח) משה עונה שכולם ללא יוצא מהכלל הם היוצאים. בהתחלה פרעה אומר בסדר ואז מיד מתחרט ואומר שלא, רק הגברים יצאו. בעצם, פרעה לא מצליח באמת לוותר על הנכס הזה שלו הנקרא עבדים. אלוהים חייב לגרום לכך שיהיה לפרעה כל כך הרבה מה להפסיד, עד שבאמת ירצה בכל ליבו להיפטר מהנכס הזה שלו. כלומר יש כאן מצד אחד מתעלל ראשי: פרעה. אבל יש גם עוד מתעלל אחד והוא האלוהים. אני למדה מכאן שיש מערכת יחסים מקולקלת, אלוהים צריך להשתמש באותה השפה שפרעה מבין שהיא כוח כדי לגרום לו לעשות שינוי.
הייתה הדרגתיות בעצמת המכות. הן לא נחתו בעצמה רבה כבר בהתחלה, אלא החריפו ככל שהסירוב לשחרר את עבדיו המשיך והדיכוי אף העלה מדרגה. וכך כותב אור החיים:
"עוד רמז לו, כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים בראות לפניך היאור נהפך לדם, כדי שתשוב ותישלח [את ישראל] ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם וק"ו הדברים – ומה יאור גדול מהפכו לדם אדם אמגושי כמותו לא כל שכן, והוא אומרו 'בזאת תדע כי אני ה' שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלהיך כדי שתאמין ולא תאבד" (חיים בן עטר, אור החיים על שמות ז יז).
אין בי ספק, העולם שלנו לא קל, יש הרבה אלימות, יש הרבה ניצול. אני רוצה להאמין שאלוהים שאנו מאמינים בו הוא טוב, שהסיפור הזה של יציאת מצרים צריך ללמד אותנו על חופש, על בחירה חופשית. אך גם על יחס שווה וטוב לא רק לעצמנו אלא גם לאויבנו. אנו מבינים מכאן שפעמים רבות אנו נאלצים להפעיל כוח, מחובתנו להגן על עצמנו. אבל אנחנו יכולים לעשות זאת מבלי להשפיל ולבזות. בימים הקשים בהם אנו נמצאים נדמה כי אנו צריכים להילחם על זכותנו לקיום, אך לא להילחם מתוך נקמה.
אנחנו צריכים להילחם בסטריאוטיפים, בגזענות מבית יותר מתמיד. קשה להילחם על ערכים של שלום ואהבת האדם כשיש אמירות מוחלטות כלפי בני אדם באשר הם האחר מאתנו.
כולי תקווה שנמצא את הדרך להמשיך לחנך ולהיאבק על ערכי האנושיות כפי שאנו מאמינים בהם.
שבת שלום.

-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה אריאלה גרץ ברטוב הוסמכה בהיברו יוניו קולג' בירושלים בשנת 2011.
כיום היא הרבה של קהילת אהל אברהם בתוך מרכז חינוך ליאו באק בחיפה, מביאה יהדות אלטרנטיבית וליברלית לחיפה והצפון.
אריאלה נשואה למנש ויש להם 3 ילדים.