פרשת "בא" מתארת את המכות האחרונות על מצרים, ובסופן את מכת הבכורות. הפרשה מספרת גם את סיפור יציאת מצרים. אך מעבר לדרמה של המכות והשחרור מהשעבוד, היא גם עוסקת בחינוך. פעמיים מבקשת התורה מאתנו לספר את זיכרון המאורעות שהובילו לחירותו של העם. פעם בתחילת הפרשה ופעם לקראת סופה.
אם נבחן את שני הציוויים נגלה כי שניהם מבקשים לספר את סיפור הדרמה, את יכולתו וכוחו האדיר של האל הכל יכול. בתחילת הפרשה, הדגש הוא על עוצמתו של האל המתעלל במצרים" :וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה'" (שמות י', ב'). לעומת זאת, בסוף הפרשה, מתוארת יציאת בני ישראל ממצרים תוך הדגשת החסד שנעשה להם: "וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם" (שמות י"ג, ח').
המעבר מציווי של סיפור כוחו של האל מול מצרים אל הדגשת החסד והגאולה של בני ישראל מדגיש עיקרון חשוב: הסיפור שאנו מספרים לדור הבא אינו רק על נקמה וכוח, אלא גם על גאולה, חירות ועתיד טוב יותר. דווקא בזמנים של עימותים ומלחמות, כאשר הכאב גדול והאובדן מוחשי, קל מאוד לתת לרגש הנקמה להשתלט.
אחד האתגרים הגדולים של כל חברה, במיוחד בזמנים של עימותים ומלחמות, הוא כיצד אנו מחנכים את הדור הצעיר ביחס לשנאה ונקמה. כיצד נוכל לשבור את מעגל השנאה ולהפוך את הזיכרון לכלי חינוכי שמעודד שלום, כבוד הדדי והומאניות?
עירן הלפרין, בספרו "אזהרת שוליים", מתאר כיצד סכסוכים נמשכים לא רק בגלל נסיבות חיצוניות אלא בגלל תודעה רגשית שמתקבעת בדור הצעיר. כשהרגש המרכזי שמניע אותנו הוא שנאה, כאשר כל דור גדל על תפיסה של "אנחנו נגד הם", נוצר מצב שבו גם כאשר יש סיכוי לפיוס, אנשים אינם מסוגלים לאמץ אותו, משום שהשנאה הפכה לחלק מהזהות שלהם.
הפרשה שלנו מציעה דרך אחרת: במקום חינוך לשנאה - חינוך לזיכרון שמשמר את המוסר, ולא רק את הכאב. התורה מבקשת מאיתנו לזכור את יציאת מצרים, אך היא אינה מצווה אותנו לשנוא את המצרים. היא אינה דורשת מאיתנו לנקום בהם, אלא לקחת את מה שלמדנו ולהפוך זאת ליסוד של חברה צודקת יותר.
לשנות רגשות של שנאה ורצון לנקמה יש לעשות באופן מודע ובתהליך חינוכי מסודר השם דגש על מוסר, על חמלה ואמפטיה, על אחריות וחשיבה ביקורתית.
מערכת חינוך בריאה אינה מעודדת דעות אחידות, אלא שיח שמאפשר דיון מורכב, שמעלה שאלות מוסריות ומלמד את הילדים לשקול את האפשרויות השונות ודרכים נוספות להתמודד.
תפקידה גם של מערכת החינוך הוא לייצר באופן יזום מרחבים של מפגש והכרות אמיתית עם האחר, וללמד הקשבה ודיאלוג. כל אלה ניתן ליישם במערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמאליות ואף במערכות הקהילתיות.
התפקיד שלנו כמחנכים ומחנכות הוא להפוך את הזיכרון לתשתית לעתיד טוב. בני ישראל לא יצאו ממצרים כדי להיות משעבדים בעצמם, אלא כדי לבנות חברה שמושתתת על צדק, חמלה וראיית האחר.
אם אנו רוצים עתיד טוב יותר, עלינו לזכור שאנו מחנכים לא רק את הדור הבא, אלא גם את עצמנו. בכל בחירה שלנו – ברטוריקה, בחינוך, בפוליטיקה – אנו יכולים לבחור אם להנציח את השנאה או לבנות דרך חדשה, שמבוססת על כבוד, הבנה ומוסר.
"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" – לא כדי להעמיק את השנאה, אלא כדי לחנך ולהנחיל זיכרון של מוסר וצדק לדורות הבאים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אילנה עב"ו גולן- רבה ישראלית, מנהלת מחלקת חינוך וזהות במדרשה באורנים- החלוץ ומנהלת יחדה(רשת הפורומים העירוניים להתחדשות יהודית) בעיר חיפה.