במשך כעשר שנים אחרי לימודי באוניברסיטה לתואר שני בתולדות השואה לימדתי תלמידים על הנושא במסגרות שונות. נתקלתי שוב ושוב במושג דתי בסיסי במחשבת חז"ל, בו דובר בלא מעט מהעדויות של ניצולים, והוא "קידוש השם". המושג הופיע שוב בחיי כאשר התחלתי להתפלל ולשמור מצוות, בייחוד כאשר הוזכר בתפילה בציבור (ב"יזכור", למשל) על אלה שמתו בשואה ובמלחמות ישראל ואמרו עליהם שהם "מתו על קידוש השם".
למושג הזה ישנו בן זוג במסורת, שלעיתים מוזכר לעומתו, והוא קידוש החיים. יש כמובן מתח גדול בין הרעיון הזה של הקרבה עצמית למען הכלל, אם זה הלאום או האמונה באל, לבין חיוב החיים וערכו הגדול בתפיסה היהודית. בתקופת השואה, כאשר מטרת הנאצים הייתה השמדת העם היהודי, הצלת חיים הפכה לערך עליון, שתורגם לשפה דתית כ"קידוש החיים", אנשים סיכנו חייהם להציל אחרים, ונאבקו על חייהם הם. המושג של קדושה, שכה מרכזי בספר ויקרא, יש בו מרכיב חשוב של הדגשת ערך החיים.
שני המושגים מרומזים בפרשתנו בדרך ייחודית תוך הנחיות לכוהנים לגבי מה אסור ומה מותר להם בעבודת הקודש. מצד אחד הם חייבים להתרחק מטומאת מת, ממגע עם פגר אדם או חלקי גוף של מתים, אך מצד שני הם מחויבים בכבוד המת, ולפי חז"ל אף חייבים לעזוב את קדושתם במקדש ולהיטמא כדי לטפל בקבורת "מת מצווה", אדם מת שאין לו מישהו אחר שידאג לקבורתו. להלן שתי התייחסויות לעניין הזה במקורות המסורתיים:

"לאביו ולאמו לא יטמא. לֹא בָא אֶלָּא לְהַתִּיר לוֹ מֵת מִצְוָה" (רש"י על ויקרא כ״א י״א. ספרא; נזיר מ"ז)

"כֹּהֵן שֶׁפָּגַע בְּמֵת מִצְוָה בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ. אפילוּ כֹּהֵן גָּדוֹל חייב להיטמא לוֹ וּלְקָבְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה. אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ קוֹבְרִין. דָּבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן לְבַדּוֹ וְאֵין עִמּוֹ אַחֵר וַאֲפִלּוּ קָרָא שֵׁם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ עוֹנֶה. אֲבָל אִם כְּשֶׁיִּקְרָא אֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה אֶלָּא יִקְרָא לַאֲחֵרִים וְיָבוֹאוּ וְיַעַסְקוּ בּוֹ" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל ג׳ ח׳)

בימינו אנו, כאשר התחולל טבח בעמנו ב7 באוקטובר, ומאז מתרחשת מלחמה אכזרית, נפילת חיילים, הרג של אזרחים אצלנו, ועוד יותר אצל האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית בעזה, זאת בלוויית מו"מ על החזרת חטופים וגופות שנלקחו לתוך מנהרות החמאס, המושגים הללו של כבוד המת, קידוש השם וקידוש החיים נראים רלבנטיים במיוחד.
הנה דבריו של רש"י על פסוק בפרשתנו הקשור לנדון:
"וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם." (ויקרא כ"ב, ל"ב)

"וְלֹא תְחַלְּלוּ: לַעֲבֹר עַל דְּבָרַי מְזִידִין; מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תְחַלְּלוּ מַה תַּלְמוּד לוֹמָר וְנִקְדַּשְׁתִּי? מְסֹר עַצְמְךָ וְקַדֵּשׁ שְׁמִי. יָכוֹל בְּיָחִיד, תַּלְמוּד לוֹמָר בתוך בני ישראל; וּכְשֶׁהוּא מוֹסֵר עַצְמוֹ יִמְסֹר עַצְמוֹ עַל מְנָת לָמוּת, שֶׁכָּל הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ עַל מְנָת הַנֵּס, אֵין עוֹשִֹׁין לוֹ נֵס, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁלֹּא מָסְרוּ עַצְמָן עַל מְנָת הַנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל נ'), "וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא" וְגוֹ', מַצִּיל וְלֹא מַצִּיל — "יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ" וְגו'" (רש"י, ספרא)

רש"י מציג את הערך של קידוש השם כדורש מוכנות להקרבה עצמית. כיצד הוא מגיע לכך מהטקסט הזה מתוך ויקרא, העוסק בהלכות כהונה? המילים "בתוך בני ישראל" הם הבסיס של הרחבת המושג כאן, המפנה אותנו למקרים לאורך ההיסטוריה היהודית של מות יהודים על אמונתם מול אויבים בהקשר ציבורי.
דבריו של רש"י נכתבו כנראה בתקופות מסעות הצלב האכזריים, בהם נטבחו יהודים רבים באשכנז. מבינים את מושג הקדושה הזאת כדורשת הקרבה למען האל, כלומר מוכנות ללכת עד הסוף במסירות האדם לאמונתו. אבל יש דרכים אחרות להבין את העניין הזה ולפרשו כמחייב חיים ולא מוות. לעומת זאת, בפרשה "אחרי מות", לפני שבועיים, קראנו על החיים במצוות במובן של "חיית בם – לחיות בהם ולא למות בהם."
יש פסוק בפרשת "אחרי מות" האומר (ויקרא י"ח ה'): "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". הגמרא (יומא פ"ה ע"א-ע"ב) מנסה לברר מנין אנו לומדים שפיקוח נפש דוחה את השבת, ומביאה לכך דעות שונות, הלומדות ממקורות שונים. לבסוף קובע רבא, כי הלימוד הוא כדברי שמואל, הלומד מן הפסוק הנ"ל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: 'וחי בהם' – ולא שימות בהם", וראה במפרשים שם שמחללים שבת גם על ספק פיקוח נפש.
פיקוח נפש אינו דוחה רק את מצוַת השבת, אלא הוא דוחה אף את כל התורה כולה, מכוח הציווי של "וחי בהם – ולא שימות בהם", חוץ משלש עבירות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – עליהן אמרו חכמים שדינן הוא ייהרג ואל יעבור (ראו סנהדרין עד ע"א), וזאת אך ורק בהקשר ציבורי, כלומר "בתוך בני ישראל". במישור הפרטי פוסקים רבים מחייבים בחירת הצלת החיים על הקרבתם.
אין ספק שערך החיים הוא מושג יסוד בתורת ישראל, אך להגנה על החיים והענקת משמעות להם ישנם זמנים שאדם חייב להיות מוכן להקריב וללחום. אנחנו בתקופה כזאת היום. אין מלחמה חיובית, אבל יש מצבים של אין ברירה. השאלה היא מה הלאה, מה מעבר לתגובה לטבח שבצעו חמס, וגם שאלה מתבקשת של מידתיות. ובכן, שאלה על הקשר בין המושג של קידוש השם לזכויות האדם מתבקשת.
האם הסתכנות כדי להגן על זכויות אדם אין בה היבט של קידוש השם? אני חושב שכן. ללכת נגד העדר ולהיות מוכנים לדרוש אנושיות במציאות של מלחמה, הגנה על אזרחים וזכויותיהם, יש בכך חיוב החיים במובן של קידוש החיים, ובכך נפגשים שני המושגים הללו. לפעול, אף להסתכן, כדי למנוע שפיכות דמים מעבר לנדרש כדי להגן על החיים - זה נראה לי התפקיד המרכזי של ארגון זכויות אדם בימינו. להמשיך לשאוף לשלום עכשיו - יש גם בו קידוש חיים, שהוא קידוש השם בעיני.
עוד שאלה שלא כאן המקום להרחיבה לצערי, היא באיזה אל מדובר? להמשיך את דרכם של מורי כגון מרטין בובר והרב אברהם יהושע השל, אני אומר שהאל שאנו רוצים לקדש במעשינו הוא אל החיים האוניברסלי, לא אל שבטי הדורש נקמה ודיכוי עמים אחרים.
יהי רצון שהמסירות והקרבה של רבים בתקופה הזאת לא תהיה לשווא, אלא תחילת הדרך לביטחון אמיתי ושלום המבוסס על כבוד האדם - כל אדם.
שבת שלום,
הרב יחיאל גריינימן

-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב יחיאל גריינימן הוסמך כרב מסורתי בסמינר שכטר בירושלים (1991), בוגר תואר שני בתולדות השואה וחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בשנת 1979. כיהן כרב קהילה במשך עשור, התמחה בהוראת מחשבת ישראל מודרנית למבוגרים. הוא היה פעיל שטח ואיש צוות בכיר, וכיום פעיל בארגונים רבנים לזכויות אדם ותג מאיר, וחבר פעיל בקהילת ידידיה בירושלים. לפני פרישתו לימד במכון משואה ללימודי השואה, שימש כמנהל מכון "אות ועד" לחינוך על השואה וכמורה בתיכון לתולדות עם ישראל ולאזרחות במשך עשר שנים. בשנים האחרונות חיבר שני רומנים: "רחוק מאיפה?" ו"מעיל הפרטיזן" (הוצאת מאזו).