"הדבקות מלמדת אותנו קשב לא רק ל-מה אנחנו בעולם אלא איך אנו בו. מלאכת התיקון היא עצמה הציפייה לישועה" (מנחם לורברבוים, את פניך אבקש).
בימים שאנו חיים בהם, לדרוש בתורה היא מצווה דחופה. שכן גוברים הקולות הרואים בפשט התורה תוכנית פעולה. אלה קולות שמוחקים בוודאותם אלפי שנים של ספקות, של דרש ורמז וסוד. משטחים ורומסים את הלחישות, התפילות, הרחשים שבעולם הנברא. קולות אחרים, של שירה, של ילדים שוחקים, של בריאה, של חיים, קולות של נתיבות שלום ושל מאמץ עקשני שלנו, להוציא את טיפות הארס מקוצי האותיות.
אני בורחת מן הפשט אל העושר המספק של הספק. אנו ניצבים באכסניה אחרת, של פרשת ׳אחרי מות – קדושים׳. פרשה שכל כולה בעיני ריכוך ועידון הכח האלוהי, בין אם זה המיסוך הנדרש בין הכהן לאלוה, בין אם זה הצו המוסרי שבלב הקדושה. בפרשה שלנו ההתגלות של האלוקי אינה התגלות רושפת, המכלה באש, אלא התגלות שקטה, מתונה, צנועה. קדושה במשמעות של רסן.
אנו מוצאים את עצמנו בתוך הגבול הדקיק והבלתי נראה בין קדושה לקדושת יתר, בין קירבה לעריות, בין מגע לנגע. מות בני אהרון - "בקרבתם לפני ה'" (ויקרא, טז, א) - מציב את השער לאיסורי העריות - סוגים שונים של קרבה עודפת. הסכנה שאינטימיות תעשה לזרות, שאש הדת תהפוך לממיתה. וכל אלה ניצבים בתוך רצף הסוגיות הנוגעות בנגעי עור ובתים. תורת המצורע, שבה הגבול הדק בין מגע אנושי לבין נגע ממית הופך ללקח עמוק: הקרבה היתרה, בין אדם לאדם ובין אדם לארץ, היא זו שהופכת לעיתים למוות רוחני ופיזי.
אני מביטה בטקס ריפוי הצרעת - בו נלקחות שתי ציפורים, שני סיפורים, חיים ומוות - שני נרטיבים הופכיים - ואלו נשזרים זה בזה תוך שאנו זוכים בשהייה עדינה בין קצוות מנוגדים. בשהייה העדינה במשך.
אני, כרבה בשנתה הראשונה מחוץ לישראל, מרגישה היטב את המתח הזה: מביטה בישראל כאכסניה של יהדות שהייתה שער לעולם הרוחני שלי, וכעת הפכה למקום זר, נגוע, מוכה אש זרה. יום יום אני בורחת ממנה אליה, מחפשת נתיבים יהודיים, מחסה ממשיחיותה. היום אני רוצה להציע לנו חזון הפוך, והוא החזון המשיכי.

החזון המשיכי הוא התשובה שלי לאותה משיחיות דורסנית. איננו מבקשות סיום חד, סוף מוחלט, יהודי של קצוות, אלא להיוותר לרגע, במרחב הלימינלי, המתמשך, המתענג על הכמעט, המעט, העדין.
אנו מחויבות לגבול שלפני הגבול, לספק ששומר עלינו קדושות. בקיום זה, ששואף להמשך, לאיחוד, להשהיית הקצוות, התיקון שלנו הוא עצמו הציפייה לישועה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרבה אביגיל בן דור ניב היא רבה ליברלית, הוסמכה לרבנות ב״מכללת אברהם גייגר״ בגרמניה. מכהנת כרבה של קהילת ״מגוון״, הקהילה היהודית הליברלית בבזל, שווייץ. נטועה (באהבה) בקיום ׳רצוא ושוב׳ – חילוניות ודתיות, הלכה ומעשה, ישראליות ויהדות.