"חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל". (משנה, תענית, ד:ו)
במשנה זו מתארים חז״ל חמש פורענויות שונות שאירעו לעם היהודי בשבעה עשר בתמוז. במבט שטחי, מדובר בחמש טרגדיות היסטוריות נפרדות, אך דרך העדשה התיאולוגית החדה של ישעיהו ליבוביץ, חמשת האירועים הללו הם למעשה ביטוי אחד חוזר של פתולוגיה אנושית: האשליה המסוכנת של קדושה אינהרנטית.
בשמות פרק ל״ב, משה יורד מהר סיני ורואה את חטא העגל. בתגובה, הוא שובר את לוחות הברית האלוהיים. כיצד יתכן שמשה השמיד חפץ שנוצר באצבע אלוהים?
ליבוביץ מציע הסבר מטלטל. משה הבין שהכתוב על הלוחות נועד לחייב את העם למחויבות מוסרית. ברגע שבני ישראל החליפו מחויבות חיה זו בפולחן עגל הזהב, גם הלוחות עצמם היו בסכנה להפוך לעוד אליל. משה הבין שאין דבר כזה חפץ קדוש מעצם טבעו. אם העם אינו מקיים את הדרישות המוסריות שמציבה הברית, הלוחות חדלים מלהיות קדושים.
"דבר זה הדגים בפנינו משה-רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו להבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דוקא על עגל-הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה". (ליבוביץ', פרשת השבוע, כי תשא כ).
משה לא השמיד חפץ קדוש; הוא שבר פיסת אבן שהעם עמד לעבוד כסמל ריק מתוכן. זהו בדיוק החוט המקשר בין כל חמש הפורענויות של שבעה עשר בתמוז.
זהו יום אבל על הפסקת הקרבת הקורבנות, אך הנביא מיכה מזכיר לנו שפולחן דתי המנותק מצדק הוא תועבה בעיני אלוהים: "אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃ הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ " (מיכה, ו', ו:ח)
הקורבנות לא פסקו משום שנחסמו שערי המקדש; הם פסקו משום שכבר מזמן חדלו להיות ביטוי של משפט ואהבת חסד.
אנו מתאבלים על הבקעת חומות ירושלים, אך חומות פיזיות ניצבות על עומדן רק כאשר חומותיה המוסריות של חברה נותרות איתנות. כאשר היסודות הפנימיים של חברה מתערערים, האבנים החיצוניות קורסות בהכרח.
שריפת ספר התורה מסמלת את פגיעותו של הטקסט כאשר רוחו מוזנחת. אם התורה נתפסת רק כחפץ חיצוני או כנכס תרבותי שעובר בירושה, ולא כמסגרת אתית מחייבת, היא נעשית פגיעה לשריפה.
הדבר הקרוב ביותר שיש לנו כיום למקדש מוחשי הוא ארץ ישראל עצמה. אולם כאשר העלאה של הארץ או של הכוח הפוליטי למעמד של קדושה עליונה, משתווה להצבת צלם בהיכל: עבודה זרה בתוך המקדש.
י"ז בתמוז דורש מאיתנו להפסיק לעבוד את כלי הקיבול של הקדושה, ולהתחיל למלא אותם מחדש בצדק. קדושה איננה מעמד שאפשר לטעון לו או לרשת אותו; היא בחירה פעילה להגן על הפגיעים ולהכיר בניצוץ האלוהי שבכל אדם. רק כאשר ננתץ את האלילים שלנו, נוכל להתחיל לאחות את הפרצות שבחומותינו.
------------------------------------------------------------------------------------------------
טובה כאהן מנהלת את קונצרטיום הארגונים לנוכחות מגינה. היא מתמחה בבניית קהילה ובאחריות חברתית, ובחיבור בין עשייה סביבתית לבין מעורבות קהילתית. היא בוגרת מספר תוכניות מתקדמות למנהיגות ולהנחיה בין-תרבותית, ווכעת לומדת בתוכנית המנהיגות "תהילה".
במשנה זו מתארים חז״ל חמש פורענויות שונות שאירעו לעם היהודי בשבעה עשר בתמוז. במבט שטחי, מדובר בחמש טרגדיות היסטוריות נפרדות, אך דרך העדשה התיאולוגית החדה של ישעיהו ליבוביץ, חמשת האירועים הללו הם למעשה ביטוי אחד חוזר של פתולוגיה אנושית: האשליה המסוכנת של קדושה אינהרנטית.
בשמות פרק ל״ב, משה יורד מהר סיני ורואה את חטא העגל. בתגובה, הוא שובר את לוחות הברית האלוהיים. כיצד יתכן שמשה השמיד חפץ שנוצר באצבע אלוהים?
ליבוביץ מציע הסבר מטלטל. משה הבין שהכתוב על הלוחות נועד לחייב את העם למחויבות מוסרית. ברגע שבני ישראל החליפו מחויבות חיה זו בפולחן עגל הזהב, גם הלוחות עצמם היו בסכנה להפוך לעוד אליל. משה הבין שאין דבר כזה חפץ קדוש מעצם טבעו. אם העם אינו מקיים את הדרישות המוסריות שמציבה הברית, הלוחות חדלים מלהיות קדושים.
"דבר זה הדגים בפנינו משה-רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו להבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דוקא על עגל-הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה". (ליבוביץ', פרשת השבוע, כי תשא כ).
משה לא השמיד חפץ קדוש; הוא שבר פיסת אבן שהעם עמד לעבוד כסמל ריק מתוכן. זהו בדיוק החוט המקשר בין כל חמש הפורענויות של שבעה עשר בתמוז.
זהו יום אבל על הפסקת הקרבת הקורבנות, אך הנביא מיכה מזכיר לנו שפולחן דתי המנותק מצדק הוא תועבה בעיני אלוהים: "אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי׃ הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃ " (מיכה, ו', ו:ח)
הקורבנות לא פסקו משום שנחסמו שערי המקדש; הם פסקו משום שכבר מזמן חדלו להיות ביטוי של משפט ואהבת חסד.
אנו מתאבלים על הבקעת חומות ירושלים, אך חומות פיזיות ניצבות על עומדן רק כאשר חומותיה המוסריות של חברה נותרות איתנות. כאשר היסודות הפנימיים של חברה מתערערים, האבנים החיצוניות קורסות בהכרח.
שריפת ספר התורה מסמלת את פגיעותו של הטקסט כאשר רוחו מוזנחת. אם התורה נתפסת רק כחפץ חיצוני או כנכס תרבותי שעובר בירושה, ולא כמסגרת אתית מחייבת, היא נעשית פגיעה לשריפה.
הדבר הקרוב ביותר שיש לנו כיום למקדש מוחשי הוא ארץ ישראל עצמה. אולם כאשר העלאה של הארץ או של הכוח הפוליטי למעמד של קדושה עליונה, משתווה להצבת צלם בהיכל: עבודה זרה בתוך המקדש.
י"ז בתמוז דורש מאיתנו להפסיק לעבוד את כלי הקיבול של הקדושה, ולהתחיל למלא אותם מחדש בצדק. קדושה איננה מעמד שאפשר לטעון לו או לרשת אותו; היא בחירה פעילה להגן על הפגיעים ולהכיר בניצוץ האלוהי שבכל אדם. רק כאשר ננתץ את האלילים שלנו, נוכל להתחיל לאחות את הפרצות שבחומותינו.
------------------------------------------------------------------------------------------------
טובה כאהן מנהלת את קונצרטיום הארגונים לנוכחות מגינה. היא מתמחה בבניית קהילה ובאחריות חברתית, ובחיבור בין עשייה סביבתית לבין מעורבות קהילתית. היא בוגרת מספר תוכניות מתקדמות למנהיגות ולהנחיה בין-תרבותית, ווכעת לומדת בתוכנית המנהיגות "תהילה".