החוק שלפנינו נוגע בליבה – בקודש הקודשים של ערכי ההומינזם היהודי המבוסס על כך שאדם נברא בצלם אלוהים.
היומרה לאפשר למערכת המשפט להכריע ולהפסיק חיים של אדם היא הקרובה ביותר להחלפת מקומו של אלוהים. השאלה שלפנינו היא האם מדינת ישראל רוצה, יכולה וראויה לקבל על עצמה את האחריות הזו.
הקדמה:
לצד השאלות שעולות בדיונים על עונש מוות למחבלים, כמו:
האם עונש המוות עשוי להרתיע או לא? האם תפחת המוטיבציה של ארגוני המחבלים לחטוף חיילים? האם יש משמעות ביטחונית גלובאלית לפוטנציאל של אסירים משוחררים טרם זמנם לשוב ולבצע מעשי רצח?, ומה עלול להתרחש בתהליך הארוך של משפט כזה?
השאלה העקרונית, שאלת היסוד היא, האם בישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, עלינו לאפשר לבית המשפט להטיל עונש מוות על אדם באשר הוא?
1. למדינה נתונה הזכות ליטול חיי-אדם ולהפעיל כוחות גדולים כדי להגן על אזרחיה מפני אויב ומתנכל מחוץ ומבית. למערכת הביטחון יש יכולת מוסרית ולכן גם חוקית להפעיל אלימות, ואף ליטול חייהם של בני-אדם הפועלים או מתכוונים לפגוע בריבונותה של ישראל ובשלום תושביה. מערכת המשפט מתפקדת בזירה אחרת, שונה לחלוטין. בית המשפט בוחן את הראיות המובאות לפניו בתנאים סטריליים ואף מבצע את ההמתה בצורה "נקייה". לאפשר לשופט בשר ודם לגזור גזר דין סופי שאין ממנו חזרה, זוהי דילמה הקשורה למשמעותה של קדושת החיים.
2. מבחינה זו אין זה משנה כלל מי עומד לפנינו, יהודי, שאינו יהודי ואפילו מחבל שדם על ידיו. אחרי שהלה נתפש וחדל מלהוות סיכון מיידי וממשי השאלה כלפיו יוצאת מהשאלה הפרטית לשאלה הכללית על חיי אדם באשר הוא אדם. זוהי מהות קדושת החיים – זו שאלה על היחס שלנו כחברה לחיי אדם כאדם.
אף אם נקבל כי כוונת מצדדי החוק הינה לטובת חיזוק הבטחון והזכות לחיים של אזרחי ישראל, יש לשים לב שבשם עקרון זה לא יפגע דווקא עיקרון זה עצמו (העומד מאחורי הזכות לחיים) – זילות הקדושה העקרונית של חיי אדם והמוגבלות ליטול חיים אלו.
ראו גם את העמדה הברורה של הסנגוריה הציבורית בנייר העמדה שהוגש לוועדה האומרת דברים קרובים לאלו:
"פעולת ההוצאה להורג – ובפרט כשהיא נעשית בחסות החוק והמשפט – מעוררת שאלות יסוד הנוגעות לגבולות האלימות שמדינה רשאית להפעיל כלפי היחיד, ומשדרת מסר קשה שמהותו זילות הערך של חיי אדם. ויודגש: הדברים אינם אמורים ביחס לאירועי לוחמה, אלא ביחס להקשר הנוכחי של הפיכת עונש מוות לאחת מדרכי הענישה במשפט… היתר למדינה לבצע פעולות המתה משפטיות "סטריליות" נושא עמו השפעות הרסניות על מערכת המשפט, ועל החברה בכללותה".
3. פתיחת פתח המכרסם בעיקרון קדושת החיים, אפילו יהיה קטן שבקטנים עלול להביא לפרץ הסכר המקודש ולזילות חיי אדם במקרים רחבים בהרבה.
המדרון החלקלק שיווצר יביא להחלת עונש מוות בעוון הרשעה בבגידה, ברצח פוליטי ועוד – שסכנתו לטוהר החיים בחברה הישראלית מי ישורנו.
4. התלמוד (יומא כב) מתאר מקרה בו כהן אחוז תשוקה להגיע ראשון למזבח ולזכות בעבודתו, דקר את חברו שהקדימו, בסכין השחיטה והרגו. מסקנת התלמוד שם שמקרה זה אינו מעיד על עודף התמסרות ודבקות של קדושה אלא אדרבה על זרמי עומק חברתיים שהציפו זילות פנימית בחיי אדם. האם יתכן שהמניע של הצעת החוק אינו נובע מדאגה עמוקה לכבוד אזרחי המדינה אלא מזילות העיקרון המקודש של החיים שנבראו בצלם אלוהים?
5. פגיעה בצלם אלוהים אינה רק אקט ההמתה אלא גם זילות גופו של אדם ופגיעה שאינה מידתית ואנושית. כדוגמה, עינויים הם פגיעה בצלם אנוש. באותה מידה המתה סטרילית בבית משפט שהינה תוצאה של תהליכים ארוכים מאוד (מרגע התביעה ועד ביצוע גזר הדין יכולים לעבור שנים) – היא פגיעה ועינוי החורגים ומהווים הם עצמם פגיעה בצלם אלוהים.
6. למרות הנסיון של מציעי החוק לראות בעונש המוות מוצא יחיד במקרה של המובאים לדין, ברור לכולם שגם אם מערכת המשפט לא תאפשר מאסר עולם ובוודאי לא חנינה, הרי שאלו כמו גם חילופי שבויים יכולים להתקיים על פי הרצון המדיני והצורך של מדינת ישראל או על ידי כוחות חיצוניים כתוצאה מהסכמים בין מדינתיים כאלו ואחרים כפי שקורה בימים אלו ברצועת עזה.
הפועל היוצא הוא שלא רק עונש מוות עומד לפנינו אלא "מסחר" בעונש זה והכנסתו כחלק ממו"מ עתידי והגדלת "מחיר הקלפים" שנמצאים בידי ישראל.
אין זילות חיי אדם גדולה מסרסור בחיי אדם והפיכתו למטבע פוליטי או מדיני.
אשר על כן עמדתינו העקרונית הינה להתנגד לעונש מוות בשפיטה ומכאן גם להצעת החוק.
כעת נפרט את הטענות ונתייחס לעמדות והקולות שהושמעו בעבר סביב סוגייה זו:
ההלכה והמשפט העברי:
ככלל, "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" – רק מי שבצלם אלוהים יכול לשפוך דם של השופך דם. וההיתר לשפוך דם הוא רק כאשר מתקיים מנגנון של "צלם אלוהים" כלומר מערכת משפטית שיש לה גושפנקא אלוהית.
משום כך מלמד המקרא שאפילו קין הרוצח הראשון אינו מוצא להורג – כי אינו עומד במבחן דיני הראיות האנושי, אין עדיין מספר מינימאלי של בני אדם לקיים בית משפט ואין שני עדים שראו את קין רוצח – כך שאין לנו את הבסיס הראייתי הנדרש על פי המקרא עצמו.
העיקרון היהודי הוא כי עונש מוות קיבל היתר מיוחד מאלוהים, יוצר החיים, בתנאים מאוד מסויימים ובכפוף למצב רוחני אנושי מסויים. עונש המוות הופקע בהלכה היהודית סמוך לחורבן בית שני מתוך החשש ללקיחת אחריות זו והבנה שלאחר הפסקת הנבואה וירידת הדורות – לקיחת חיים אינה יכולה להיות יותר סמכות אנושית.
ההיתר שנותן אלוהים לקחת חיי אדם הינו רק במהלך משפטי שקול של בני אדם. המקרא מאפשר במקרים רבים המתה של אדם מתוך הכרה שהחיים כפופים לערכים מוחלטים. ההוגים מונים שלוש סיבות עיקריות להגיון המקראי:
א. "ובערת הרע מקרבך" – טיהור המחנה. ב. הרתעה ומניעה של פעולות אלו.
ג. עיקרון חינוכי (תיאורטי) הבא ללמד על חשיבותם של הציווים והאזהרות שהוצמד להם עונש של מיתה. אולם אין במקרא עידוד לקיום עונש זה.
7. בתלמוד (בבלי, עבודה זרה ח) מסופר שארבעים שנה לפני החורבן החליטה הסנהדרין לגלות מלשכת הגזית כדי לבטל למעשה דיני נפשות. החלטה זו הייתה חלק ממגמה ליצירת חברה מתוקנת יותר והייתה משום הצהרה הפגנתית לבטא עד כמה חמורה שפיכות דמים אפילו של עבריינים רצחנים.
8. כך מתארת המשנה (סנהדרין ד,ה) את הגישה לדיני נפשות:
"הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות.
דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו. דיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף העולם, שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר (בראשית ד, י) דמי אחיך צועקים, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך.לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא."
9. משנה זו עומדת על מספר טענות יסוד כנגד עונש מוות:
עיקרון קדושת וייחודם של החיים,
הסכנה בהכרעה במשפט מוות שאין לו יכולת תיקון ובמקרים של טעות לא ניתן להחזיר לאחור את גזר הדין.
ההכרעה אינה רק לגופו של הנידון עצמו אלא לכל העתיד שנמנע ממנו עד סוף כל הדורות – יכולת זו אינה "אנושית" אלא מסתמכת על רוח האל המרחפת בבית הדין.
10. משנה אחרת (מכות א,י) מתעדת הסתייגות של חכמים מהטלת עונש מוות:
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [=בשבע שנים] נקראת חובלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.
רבי טרפון ורבי עקיבא מביעים עמדה עקרונית נגד הטלת עונש מוות ונגד עמדה זה יוצא רבן שמעון בן גמליאל שסבור שאף על פי שלא במהרה נרשיע נאשמים, בכל זאת שלילת עונש מוות גורפת כזאת יש בה כדי לעודד שופכי דמים בישראל.
11. במדרש הלכה קדום (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא, יד) נקבע שניתן להטיל עונש מוות רק כאשר בית המקדש קיים:
"ומנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא, יד) – הא אם יש מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית".
12. בעקבות כל אלו הרמב"ם פוסק כי לשם הטלת עונש מוות נדרש כינונו של בית הדין הגדול בבית המקדש: "אין דנין דיני נפשות בארץ ישראל וכל שכן בזולתה אלא בזמן שבית דין הגדול בלשכת הגזית [שבמקדש] .בתנאי שתהא הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש דווקא.
13. מדברים אלו עולה גם כי עונש מוות הינו כפרה דתית ולא הסדרה חברתית, ולפיכך העונש נוהג רק כאשר יש כהן ומזבח.
14. ההלכה גם סרסה את היכולת להטיל עונש מוות בדרישתה לעדים והתראה. כלומר שני עדים שראו את ביצוע הפשע. הודאת המחבל עצמו אינה קבילה מבחינת המשפט העברי. כמו כן צריך להתרות בו לפני הביצוע – מה שבוודאי לא מתרחש.
כעת נתמודד עם מספר טענות שהועלו בעולם היהודי התומכים בעונש מוות למחבלים ונתמודד איתם:
מספר חריגים בהלכה היהודית משמשים את המצדדים בעונש מוות למחבלים :
א.סמכות הקהילה. בשו"ע חו"מ סי' ב מופיע:
"כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה…וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם"
אכן, ידועים מקרים שקהילות היו מעלימים מלשינים ("מוסרים") לרשויות וכפי הנראה הומתו.
ב. דין רודף: המחבלים עלולים להשתחרר ולהמשיך להוות סכנה לפגוע בחפים משפע ועל כן ישנם קולות הקוראים להחיל על המחבלים "דין רודף".
ג.סמכות המלך. כפי שמצאנו בתנ"ך, מלך הורג את כל מי שפוגע בכבוד המלך אפילו אם אינו עומד בכללי משפט רגילים.
הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) עומד על כך שבהלכה יש כפילות בין שתי מערכות משפטיות: זו של הסנהדרין ובתי הדין שתחתיה וזו של המלך. הוא מחדש שלמלך יש גם סמכות משפטית (ולא רק שלטונית), ותפקיד המערכת המשפטית שלו לסתום פרצות שההלכה הטהורה (שנדונה בבי"ד) לא יכולה להתמודד עמן. כן יטען הרמב"ם ש"משפט המלך" הינה ענישה שלא על פי דיני תורה. (כן יטען לאחר מכן האברבאנל).
ד. בתי דין צבאיים נמצאים תחת קטגוריה אחרת מאשר בתי דין אזרחיים
נדחה טענות אלו לפי הסדר:
15. לגבי סמכויות הקהילה להרוג שלא במשפט דוגמאות אלו אינן יכולות להיות רלוונטיות למדינת ישראל כמדינה ריבונית. (אין צורך להזכר באירוע קו 300…) קהילה יהודית קטנה הנרדפת בגולה כעלה נידף ברוח, בה כל הלשנה שאינה במקומה מסכנת את כלל הקהילה – אינה יכולה להיות מושוות למצבה של מדינה יהודית ריבונית שיש לה את הצבא החזק במזרח התיכון, האם לא לשם כך הוקמה מדינת ישראל?
16. לגבי השימוש בדין רודף:
דוח הלשכה המשפטית של הכנסת "רקע תיאורטי וסקירה משווה" מנובמבר 2013 סיכם:" עונש המוות בכל הנוגע להטלת עונש מוות על טרוריסטים, יש הסבורים כי ניתן לעשות שימוש בעונש זה. עמדה הלכתית זו קשורה בעיקר לתפיסה העקרונית, שהמחבלים עתידים לסכן חיי יהודים בעתיד אם לא יוטל עליהם עונש מוות, ובשל כך, יש להגדירם כ"רודף" – אדם שמסכן את חיי הזולת, שיש לפגוע בו כדי להציל את חיי הנרדף. עם זאת, יש להדגיש שהכותבים בעניין זה התייחסו לשאלה המוסרית-עקרונית, ולא דנו בשאלה, האם שיקולים ביטחוניים או מדיניים יכולים להצדיק סטייה מן העונש הראוי על פי ההלכה".
17. להגדיר אדם כרודף על סמך התפתחות תהליך עתידי המוטל בספק – במקרה שלפנינו של שחרור מחבלים בעסקה – שלו נוסף הספק האם אותו מחבל יחזור לסורו אם לאו, אינו יכול לעמוד באותו משקל כמו מחבל החותר לפגוע ברגע זה – שעליו ורק עליו ניתן להחיל דין רודף.
אולם נדגיש שוב – הריגה זו תהיה במסגרת מערכת הבטחון ולא במערכת המשפט הסטרילית– זו שהחוק שלפנינו מבקש לשנות אותה. מערכת משפטית אינה יכולה לפעול על פי כלל שכל מהותו הוא שהינו יוצא מן הכלל!
18. לגבי "משפט המלך"
ברור שפגיעה של מחבל אף הכואבת ביותר אינה שקולה לפגיעה בכבוד וסמכות המלך.
ישנן עמדות אנטי ציוניות ששוללות את עצם ההשוואה של סמכות המדינה לסמכות המלך כיוון שאינם מכירות בלגיטימיות הדתית של המדינה. מלך נמשח בשמן המשחה ויש לו הכרה וסמכות אלוהיים שלא כן מדינת ישראל.
אנו בארגון "קול רבני" בהחלט מאמינים שיש למדינה סמכות ואחריות כוללת לגבי אזרחיה ומוסד המלוכה והאחריות שגילה המלך כלפי העם יכולים להוות השראה לאחריותה הכוללת של המדינה כלפי אזרחיה. אולם המדינה אינה אדם יחיד שכבודו עומד על הפרק וסמכותה של המדינה לא נפגעת אם היא מענישה מחבל בעונש של מאסר עולם ולא של מוות.
19. מלך פועל כשליח יחיד של העם והוא מייצג את כלל העם. במקרה שלפנינו מוסדות המדינה עצמה מכילה קולות כנגד עונש המוות ותעיד על כך עמדתה של הסנגוריה הציבורית בנייר העמדה שצורף לדיון הנוכחי הקורא לביטול עונש המוות בצורה גורפת.
20. נסיים חלק זה בדברי הרב הראשי השני לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג:
עד שיבוא המשיח וייבנה בית המקדש ותשוב הסנהדרין הגדולה למקומה בלשכת הגזית, לא ידונו כלל דיני נפשות במדינה היהודית מחוץ למקרים נדירים של בגידה במדינה וכדומה. דיני רוצח ידונו בתי דין הממשלתיים העליונים, והעונש היותר גדול יהא מאסר עולם. הרב הרצוג היה מודע כמובן למסורת ההלכתית המאפשרת את השימוש בעונש המוות גם לאחר ביטול הסנהדרין, ובשל כך הוא הצדיק את פסיקתו בכך ש- "יש מדינות שמתקיימות בימינו בלי משפט מוות אפילו על רציחה, אלא בתחליף של מאסר עולם ועבודת פרך, ודומני שקבעה הסטטיסטיקה ששם אין רצח יותר מצוי ממדינות שנוהג בהן משפט מוות, ועל כן מצטרף לזה העובדה שבזמן הזה שאין כהן ואין שופט ושאין לנו סמוכין עלינו כאמור, שלא להנהיג משפט מוות כלל במדינתנו".
21. ישנם קולות הטוענים כי המחבלים העומדים לדין עם תפיסתם, נידונים בבתי דין צבאיים, ולא בבתי משפט אזרחיים, ומעמדם ותוקפם של בתי הדין הצבאיים הללו, בא מכח דין המלכות, ומסמכותו של המלך לעשות דין ומשפט ברוצחים כפי הבנתו.
אולם עמדת הסנגוריה הציבורית כפי שמופיעה בנייר העמדה שצורף לדיון אינה רואה הבדל כזה (ראו ציטוט לעיל) על כן יש כאן הודאה רשמית כי גם בתי הדין פועלים כחלק מסמכות בתי המשפט ולא תחת מערכת הבטחון. כפי שפתחנו – הדיון שלפנינו אינו עוסק בהיתר לנטילת חיים תחת מערכת הבטחון אלא בסמכות ויכולת בתי משפט ליטול חיים בצורה "סטרילית".
לסיכום, עמדת הארגון היא כנגד הצעת החוק וכנגד עצם קיום עונש מוות במערכת המשפט הישראלי ובבתי הדין הצבאיים בכלל. משום כל אנו מתנגדים להצעת החוק.
"רק מי שברא את החיים, יש לו הרשות ליטול את החיים!