1. ארגון רבנים לזכויות אדם ליווה את כל תהליך החקיקה של חוק חדלות פירעון והיה שותף בכל ישיבות ועדת חוק, חוקה ומשפט בנושא.
2. אנו מפעילים מרכז זכויות, המשרת תושבי חדרה, וואדי ערא והסביבה, כאשר חלק מרכזי בו מוקדש לליווי אנשים החיים בעוני המתמודדים עם חובות בכלל, וחובות בתהליכי הוצאה לפועל וחדלות פירעון בפרט.
להלן תגובתנו לתקנות "דמי מחייה":
3. כללים אילו אמורים לעגן "מחיה בכבוד" ולא דמי מחיה. המחוקק בקש לחדש וליטול עמדה ערכית המתייחסת לזכות לקיום בכבוד ולבחון את ההוצאות הדרושות –הסל- לקיום בכוד. תקנות אילו מבקשות להחטיא מטרה זו ולהביט על ההכנסות ולא על קיום בכבוד.
4. קיום בכבוד על פי היהדות
כאשר נוצר חוב כתוצאה מנדר (התחייבות של תרומה) שאין באפשרות הנודר לעמוד במילתו, מופיע במקרא: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנֹודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).
חז"ל הרחיבו את העיקרון "על פי אשר תשיג יד" גם לחובות כלכליים, וכך נקטו רוב הפוסקים. למשל הרמב"ם: מסדרין לבעל חוב (הביטוי התלמודי של הערכת שווי החייב).... ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם...
לגבי גובה רמת החיים שמשאירים לחייב אנו מוצאים אצל בעלי ההלכה בימי הביניים שתי גישות. אחת דורשת רמת חיים בינונית- ממוצעת והשנייה רמת החיים שהיה רגיל אליה אף אם היא גבוהה.
בגישה הממוצעת אנו מוצאים את הקביעה שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר תהליך פירעון החוב: "לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, הקושי הנפשי של החייב גבוה יותר בתהליך פריעת החוב כיון שלא נותרו לו כל חסכונות ואין לו רשת בטחון לא כלכלית ולא נפשית. על כן יש צורך להתחשב בו במיוחד ולהשאיר לו מרווח מסוים של קיום מעבר למינימום.
5. עיוותים הנוצרים מהשיטה המוצעת - מבחינת הכנסות ולא הוצאות, בלא זכות החייב והנאמן לפנות לכנ"ר ולבימ"ש בכל מקרה - יכולים להביא למקרים אבסורדיים לשני הכיוונים: ילד של אדם עשיר שיש לו רק תקציב מהוריו של 2000 ₪, אולם בשימושו וילה שנושאים בכל הוצאותיו, רכב חברה וכו'. מאידך משפחה עם 10 נפשות, ששני בני הזוג עובדים ומשתכרים 10,000 ₪ - יידרשו לשלם 350 ₪, אף שהם חיים הרבה מתחת לקו העוני, ואף צפויים להיות זכאים לסלי מזון.
6. החוק קבע כי התשלום החודשי יתייחס לכושר ההשתכרות מחד ולדמי מחייה בכבוד מאידך. הבחירה להביט על ההכנסות ולא על ההוצאות מחייבת לוגית וערכית - למחוק את הדרישה לכושר השתכרות. ממה נפשך-חייב המרוויח שכר מינימום 5400 אולם רעייתו לא עובדת לכאורה פטור מתשלום. אולם יוחלט כי עליה להשתכר לפחות שכר מינימום של 5400 ₪ ולכן יידרש לשלם 584 ₪ לחודש, מה שלא צפוי לאפשר תשלום הוצאותיהם לקיום בכבוד. אדם המשתכר 2000 ₪ לחודש (למשל כמטב המטפל ב5 קשישים כשלכל אחד יש פעמיים בשבוע שעתיים מבל"ל) הוא יידרש לשלם 180 ₪ מתוך ה2000 ₪ שהוא מרוויח.
7. התקנות המוצעות, על אף ההסתייגות בדברי ההסבר, מציעות כי הסכומים הניתנים בהבטחת הכנסה – הינם סל קיום בכבוד. מי שיכול להציע דבר כזה מנותק לחלוטין הן מהמציאות והן מכל תפיסה של קיום בככוד. להעביר דבר חקיקה בו הדברים נאמרים, או אף משתמעים בכל דבר שהיא–הינה עוולה שלא תסולח.
אם בבחינת הכנסות עסקינן:
8. התקנות המוצעות אינן מחדדות כי המדובר בהכנסה נטו - מה שהופך הסכומים לעוד פחות סבירים או ראויים.
9. אסור להתבסס על הבטחת הכנסה, שאין בינה לבין קיום בכבוד כל קשר, והדבר כאמור יש בו אמירה חברתית ערכית פגומה. אם כאמור המבט הנו על ההכנסות אזי יש לשים בבסיס את שכר המינימום. יצוין כי סכום זה אינו נשקף סל קיום מינימאלי - אולם יש בו לפחות תיקון העוול בו אדם חסר כל כישורים מיוחדים, או עבר קרוב של יכולת מוכחת של השתכרות - נדרש להגדיל הכנסתו - לכדי שכר המינימום.
10. אם שכר המינימום בבסיס, אזי המשך הטבלה יכול להיות בקפיצות של 2000 ₪ ליחיד, עם הוספה בטור ב של 10% לכל נפש נוספת. (סל מזון בלבד הנו כ748 ₪ לנפש לחודש! (מכון טאוב-נכון ללפני 3 שנים).
11. שיקום –הוגדר כאחת מהמטרות המרכזיות של החוק, אולם אינו בא לידי ביטוי בתקנות אילו. יש להוסיף סעיף –לפיו ישקל בעת מתן הצו-הוצאות הדרושות לשיקום החייב ובין היתר לצורכי יכולת יציאה לעבודה, לצורכי הגדלת כושר ההשתכרות, מיצוי זכויות או חוסן החייב או בני משפחתו.
12. תפיסת המשפחה בתקנות הללו בעייתית: בחברה ובכלכלה הישראלית היום-רבים נזקקים לתמיכת בני משפחתם. צעירים בני 18, ואף משוחררים בני 22- עודם גרים בבית ומנסים למצוא את דרכם בין בלימודים ובין בדרכים אחרות, על מנת שיצאו לחייהם עם כלים המאפשרים להם יציבות. כמו כן בוגרים במצבים חריגים-כגון אסירים (במאסר בית או במאסר ממש) –שיקומם מותנה ביכולת המשפחה לתמוך בהם. יש להכיר בהיותם תלויים בחייב.
13. אין לכלול בהכנסות –הכנסות של ילדים-עד שכר המינימום. ממה נפשך ילד במשפחה בחדלות פרעון העובד על מנת לרכוש לעצמו בגדים וכו'-הכנסותיו אמורים להיזקף לתיק הפשר?! –גם ילד שלא עובד משלם על חטאי הוריו- בלא אשמה מצידו, לפחות נער שעובד לחלץ עצמו מהבושה של המחסור-אסור שהכספים הללו ילקחו בחשבון. ברור כי כל מקרה בו נעשה שימוש לרעה בהעברת הכנסות החייב לבני משפחה במרמה-יש בהחלטה שיפוטית לפסול ולנקוט בצעדים המתבקשים מהשימוש לרעה בהליכים. וכך לגבי צעיר המנסה לחסוך ללימודים-נמנע ממנו לגור בבית אם אינו רוצה שמשכורתו תכנס לקופת הפשר? עוני בן דורי הנה מנוגדת למגמת החוק ותכליתו. לפיכך יש להקל על ילדים שהוריהם נקלעו לחדלות פרעון.
14. תקנה 3 המוצעת בצדק מחריגה קצבאות מסוימות –אולם הכלל צריך להות החרגה של כל קצבה או תשלום מהמדינה שאינה מחליפת שכר. והדבר נכון לחייב ולכל מי שביחידה המשפחתית. מה לי דמי ליווי לעיוור, דמי השתתפות בהכשרה וכו' כולם ניתנים על ידי המדינה למטרה מיוחדת ולא ראוי שייתפסו כלק מקופת הנשייה.
15. תקנה 5-באה להתאים התקנות במידה מסוימת לחוק ולכוונת המחוקק אולם היא צרה מידי. יש לאפשר ליחיד בכל עת לפנות לכנ"ר על מנת להראות כי לא נותר בידו דמי מחייה בכבוד וכנר ישקול זאת ובידי היחיד תוותר האפשרות לפנות לביהמ"ש בערעור בזכות על החלטת הכנ"ר.
בכבוד רב,
בקי כהן קשת, עו"ד, הרב קובי וייס
___
חובות, חדלות פרעון, מחיה בכבוד