1. עמותת "שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם" פועלת רבות יחד עם אנשים החיים בעוני למיצוי זכויותיהם ולשינוי מדיניות לטובת קידום זכויות. אנחנו מפעילים מרכז למיצוי זכויות המספק מידע, ייעוץ וליווי למימוש זכויות וזכאויות חברתיות לתושבי חדרה וואדי ערה. אנחנו עוסקים בנושאים רבים ומגוונים כגון רווחה, חינוך, בריאות, ביטוח לאומי, תעסוקה, סיוע משפטי, דיור, הוצאה לפועל ועוד. מתוך עבודת מרכז הזכויות אנחנו מזהים נושאים, שאותם אנחנו מנסים לשנות באמצעות חקיקה או שינוי מדיניות בהתנהלות של משרדי הממשלה. רבים מהאנשים המשתמשים בשירותי מרכז הזכויות מצויים בחובות ועל כן אנו סבורים כי יש בידינו לסייע בהבאת קולם בהקשר לתיקון המוצע.
להלן הערותינו:
2. עצם ההגבלות על עיקול המטלטלין הינו תיקון ראוי – אולם ההצעה הנוכחית, עם הסכומים הנמוכים שבה, אינה נותנת מענה למטרות שהתיקון נועד להגשים.
3. עיקול המטלטלין, בייחוד בבית מגורים - מביא לפגיעה חמורה ביותר בכבודו של האדם, בזכותו לפרטיות ובמצבו הנפשי. כניסה לתוך המתחם האינטימי ביותר של אדם תוך הסתובבות ומגע בחפצים הפרטיים, ההערכה באשר לשוויים וכלה בנטילתם - מותירה פגיעה עמוקה ומתמשכת בחייב. חמורים עוד יותר הדברים עת מדובר במי שמראש מהווה "גולגולת דקה" מבחינת הפגיעות: ילדים, חסרי ישע ובעלי מוגבלויות.
4. מול פגיעות קשות אלו – אין כמעט תועלת כלכלית במכירת מטלטלין מעוקלים. אז מדוע בכל זאת מוגשים בקשות לעיקול מטלטלין? כי הפגיעה הנפשית, הבושה, חוסר היכולת להגן על המשפחה וכו' - מהווה תמריץ לחייבים לתת למעקל כסף שלרוב מנותב לצורך חיוני ולגיטימי אחר לקיום המשפחה.
האם אנו כחברה וכמדינה סבורים כי מותר להפעיל לחץ נפשי, פגיעה בתחושת הביטחון האישי, בפרטיות, ביחסים משפחתיים ובכבוד - כאמצעי לגיטימי לגביית חובות?
5. לאור מקורות יהודיים, אנו מחוייבים לדאוג לכבודם ולרווחתם הנפשית גם של חייבים.
א. כאשר נוצר חוב כתוצאה מנדר (התחייבות של תרומה) שאין באפשרות הנודר לעמוד במילתו, מופיע במקרא: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).
ב. חז"ל הרחיבו את העיקרון "על פי אשר תשיג יד" גם לחובות כלכליים, וכך נקטו רוב הפוסקים. למשל הרמב"ם: מסדרין לבעל חוב (הביטוי התלמודי של הערכת שווי החייב)... ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם...
ג. לגבי גובה רמת החיים שמשאירים לחייב אנו מוצאים אצל בעלי ההלכה בימי הביניים שתי גישות. אחת דורשת רמת חיים בינונית-ממוצעת והשנייה רמת החיים שהיה רגיל אליה אף אם היא גבוהה.
בגישה הממוצעת אנו מוצאים את הקביעה שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר תהליך פירעון החוב: "לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, הקושי הנפשי של החייב גבוה יותר בתהליך פריעת החוב כיון שלא נותרו לו כל חסכונות ואין לו רשת בטחון לא כלכלית ולא נפשית. על כן יש צורך להתחשב בו במיוחד ולהשאיר לו מרווח מסוים של קיום מעבר למינימום.
בגישה המרחיבה, נאמר: "ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים – נותנים לו כמו שהיה רגיל. וכן עני ובינוני". כלומר שעשיר שנפל והגיע לחדלות פירעון ראוי לרמת חיים גבוהה כפי שהיה רגיל (להבדיל ממי שחי ברמת חיים ראוותנית ללא כיסוי). ראוי לציין שבפועל כאשר מדינת ישראל מבצעת "תספורות" לטייקונים, היא מאפשרת להם רמת חיים גבוהה בהרבה מהממוצע.
בכל מקרה גם המכנה המשותף הנמוך של שתי השיטות הוא לאפשר רמת חיים סבירה ביותר לחייו של החייב, כלומר שדמי המחייה שיוותרו בידו יאפשרו קיום רמת חיים ממוצעת ומעלה, אף מעט יותר ממה שהיה רגיל לפני הכניסה לחדלות הפירעון.
ד. ראוי לציין כי ישנם סייגים לא מעטים במשפט העברי להלכות אלו. למשל האם לשקלל גם את הקיום של התלויים (אישה וילדים) ומהם החובות המדויקים בהם נאמרים דינים אלו – אולם כעיקרון וכהשראה ברור כי המשפט העברי רואה ומקבל את החובה לאפשר לחייב להתקיים בכבוד. וכפי שהיטיב לסכם שופט העליון מנחם אלון: ההלכה היהודית מאפשרת לרדת לנכסי החייב אבל לא לחיי החייב.
ה. המקרא מלא וגדוש בפסוקים המגבשים עקרונות מגבילים בנוגע לעיקול על חשבון החיים בכבוד של החייב:
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ז-ח.)
כי־תשה ברעך משאת מאומה לא־תבא אל־ביתו לעבט עבטו (דברים כד, י)
"אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב' כד).
"לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כד' ו')
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְנֹשֶׁה – ומכאן למדו שאסור אפילו לעבור בדרכו של לווה שידוע שאין לו איך לשלם (ועל כך כתב ביסס הסופר חיים הזז את סיפורו "שלולית גנוזה").
המקרא הקפיד מאוד על כבודו ופרטיותו של החייב.
מכאן מסקנותינו:
1. הבחנה בין עיקול מטלטלין לחברה או בעסק לבין עיקול מטלטלין בבית מגורים. בעיקול בבית מגורים, יש להגיש בקשה המציינת כי זו בית מגורים ועל הרשם להיענות רק מטעמים מיוחדים.
2. איסור גורף לעקל מטלטלין בבית בו ישנם ילדים/נכים/ניצולי שואה או חסרי ישע, גם במקרים שניתנת החלטה המתירה עיקול בבית מגורים. על המבקש תחול החובה לבדוק במרשם האוכלוסין אם באותה כתובת ישנם קטינים, לבדוק מול הביטוח לאומי אם ישנם באותה כתובת ניצולי שואה /נכים או חסרי ישע. העתק מידע זה (לפיו אין בבית למיטב ידיעת המבקש אדם בקטגוריה האמורה) ייכלל בבקשה להטיל עיקול בבית המגורים.
3. כידוע, יש פער גדול בין הערכת שווי של מטלטלין בזמן העיקול לבין הסכום המתקבל בפועל במכירה הפומבית. הצטברו נתונים מספיקים המאפשרים להעריך את המחיר שיתקבל בפועל, אם באחוזי פחת ואם בסכומים קבועים. על כן במצטבר או למזער לחילופין, יש להגדיל שווי כל פריט והשווי המצרפי המוצעים בתקנות לשווי – לפי הסכום המתקבל בפועל במכירת הפריט בהוצאה לפועל, שיבטיח כי יעוקלו רק מיטלטלין שבהכרח יסייעו להקטנת החוב. לטעמנו, שווי כזה הוא לפחות 5,000₪ לכל פריט ומצרפי בסך 15,000.₪
עו"ד בקי כהן קשת, הרב קובי וייס
055-8891058
___
הוצאה לפועל, חדלות פרעון, חובות, עיקול, קיום בכבוד
להלן הערותינו:
2. עצם ההגבלות על עיקול המטלטלין הינו תיקון ראוי – אולם ההצעה הנוכחית, עם הסכומים הנמוכים שבה, אינה נותנת מענה למטרות שהתיקון נועד להגשים.
3. עיקול המטלטלין, בייחוד בבית מגורים - מביא לפגיעה חמורה ביותר בכבודו של האדם, בזכותו לפרטיות ובמצבו הנפשי. כניסה לתוך המתחם האינטימי ביותר של אדם תוך הסתובבות ומגע בחפצים הפרטיים, ההערכה באשר לשוויים וכלה בנטילתם - מותירה פגיעה עמוקה ומתמשכת בחייב. חמורים עוד יותר הדברים עת מדובר במי שמראש מהווה "גולגולת דקה" מבחינת הפגיעות: ילדים, חסרי ישע ובעלי מוגבלויות.
4. מול פגיעות קשות אלו – אין כמעט תועלת כלכלית במכירת מטלטלין מעוקלים. אז מדוע בכל זאת מוגשים בקשות לעיקול מטלטלין? כי הפגיעה הנפשית, הבושה, חוסר היכולת להגן על המשפחה וכו' - מהווה תמריץ לחייבים לתת למעקל כסף שלרוב מנותב לצורך חיוני ולגיטימי אחר לקיום המשפחה.
האם אנו כחברה וכמדינה סבורים כי מותר להפעיל לחץ נפשי, פגיעה בתחושת הביטחון האישי, בפרטיות, ביחסים משפחתיים ובכבוד - כאמצעי לגיטימי לגביית חובות?
5. לאור מקורות יהודיים, אנו מחוייבים לדאוג לכבודם ולרווחתם הנפשית גם של חייבים.
א. כאשר נוצר חוב כתוצאה מנדר (התחייבות של תרומה) שאין באפשרות הנודר לעמוד במילתו, מופיע במקרא: "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).
ב. חז"ל הרחיבו את העיקרון "על פי אשר תשיג יד" גם לחובות כלכליים, וכך נקטו רוב הפוסקים. למשל הרמב"ם: מסדרין לבעל חוב (הביטוי התלמודי של הערכת שווי החייב)... ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם...
ג. לגבי גובה רמת החיים שמשאירים לחייב אנו מוצאים אצל בעלי ההלכה בימי הביניים שתי גישות. אחת דורשת רמת חיים בינונית-ממוצעת והשנייה רמת החיים שהיה רגיל אליה אף אם היא גבוהה.
בגישה הממוצעת אנו מוצאים את הקביעה שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר תהליך פירעון החוב: "לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, הקושי הנפשי של החייב גבוה יותר בתהליך פריעת החוב כיון שלא נותרו לו כל חסכונות ואין לו רשת בטחון לא כלכלית ולא נפשית. על כן יש צורך להתחשב בו במיוחד ולהשאיר לו מרווח מסוים של קיום מעבר למינימום.
בגישה המרחיבה, נאמר: "ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים – נותנים לו כמו שהיה רגיל. וכן עני ובינוני". כלומר שעשיר שנפל והגיע לחדלות פירעון ראוי לרמת חיים גבוהה כפי שהיה רגיל (להבדיל ממי שחי ברמת חיים ראוותנית ללא כיסוי). ראוי לציין שבפועל כאשר מדינת ישראל מבצעת "תספורות" לטייקונים, היא מאפשרת להם רמת חיים גבוהה בהרבה מהממוצע.
בכל מקרה גם המכנה המשותף הנמוך של שתי השיטות הוא לאפשר רמת חיים סבירה ביותר לחייו של החייב, כלומר שדמי המחייה שיוותרו בידו יאפשרו קיום רמת חיים ממוצעת ומעלה, אף מעט יותר ממה שהיה רגיל לפני הכניסה לחדלות הפירעון.
ד. ראוי לציין כי ישנם סייגים לא מעטים במשפט העברי להלכות אלו. למשל האם לשקלל גם את הקיום של התלויים (אישה וילדים) ומהם החובות המדויקים בהם נאמרים דינים אלו – אולם כעיקרון וכהשראה ברור כי המשפט העברי רואה ומקבל את החובה לאפשר לחייב להתקיים בכבוד. וכפי שהיטיב לסכם שופט העליון מנחם אלון: ההלכה היהודית מאפשרת לרדת לנכסי החייב אבל לא לחיי החייב.
ה. המקרא מלא וגדוש בפסוקים המגבשים עקרונות מגבילים בנוגע לעיקול על חשבון החיים בכבוד של החייב:
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ז-ח.)
כי־תשה ברעך משאת מאומה לא־תבא אל־ביתו לעבט עבטו (דברים כד, י)
"אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב' כד).
"לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כד' ו')
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְנֹשֶׁה – ומכאן למדו שאסור אפילו לעבור בדרכו של לווה שידוע שאין לו איך לשלם (ועל כך כתב ביסס הסופר חיים הזז את סיפורו "שלולית גנוזה").
המקרא הקפיד מאוד על כבודו ופרטיותו של החייב.
מכאן מסקנותינו:
1. הבחנה בין עיקול מטלטלין לחברה או בעסק לבין עיקול מטלטלין בבית מגורים. בעיקול בבית מגורים, יש להגיש בקשה המציינת כי זו בית מגורים ועל הרשם להיענות רק מטעמים מיוחדים.
2. איסור גורף לעקל מטלטלין בבית בו ישנם ילדים/נכים/ניצולי שואה או חסרי ישע, גם במקרים שניתנת החלטה המתירה עיקול בבית מגורים. על המבקש תחול החובה לבדוק במרשם האוכלוסין אם באותה כתובת ישנם קטינים, לבדוק מול הביטוח לאומי אם ישנם באותה כתובת ניצולי שואה /נכים או חסרי ישע. העתק מידע זה (לפיו אין בבית למיטב ידיעת המבקש אדם בקטגוריה האמורה) ייכלל בבקשה להטיל עיקול בבית המגורים.
3. כידוע, יש פער גדול בין הערכת שווי של מטלטלין בזמן העיקול לבין הסכום המתקבל בפועל במכירה הפומבית. הצטברו נתונים מספיקים המאפשרים להעריך את המחיר שיתקבל בפועל, אם באחוזי פחת ואם בסכומים קבועים. על כן במצטבר או למזער לחילופין, יש להגדיל שווי כל פריט והשווי המצרפי המוצעים בתקנות לשווי – לפי הסכום המתקבל בפועל במכירת הפריט בהוצאה לפועל, שיבטיח כי יעוקלו רק מיטלטלין שבהכרח יסייעו להקטנת החוב. לטעמנו, שווי כזה הוא לפחות 5,000₪ לכל פריט ומצרפי בסך 15,000.₪
עו"ד בקי כהן קשת, הרב קובי וייס
055-8891058
___
הוצאה לפועל, חדלות פרעון, חובות, עיקול, קיום בכבוד