1. "מסדרין לבעל חוב" – שמירה על רמת חיים מכובדת בתהליכי הוצאה לפועל.
כאשר נוצר חוב כתוצאה מנדר (התחייבות של תרומה) שאין באפשרות הנודר לעמוד במילתו, מופיע במקרא : "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנֹודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).
חז"ל הרחיבו את העיקרון "על פי אשר תשיג יד" גם לחובות כלכליים, וכך נקטו רוב הפוסקים. למשל הרמב"ם: מסדרין לבעל חוב (הביטוי התלמודי של הערכת שווי החייב)... ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם...
לגבי גובה רמת החיים שמשאירים לחייב אנו מוצאים אצל בעלי ההלכה בימי הביניים שתי גישות. אחת דורשת רמת חיים בינונית-ממוצעת, והשנייה את רמת החיים שהיה רגיל אליה, אף אם היא גבוהה.
בגישה הממוצעת אנו מוצאים את הקביעה שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר תהליך פירעון החוב: "לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, הקושי הנפשי של החייב גבוה יותר בתהליך פריעת החוב כיון שלא נותרו לו כל חסכונות ואין לו רשת בטחון לא כלכלית ולא נפשית. על כן יש צורך להתחשב בו במיוחד ולהשאיר לו מרווח מסוים של קיום מעבר למינימום.
בגישה המרחיבה, נאמר: "ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים – נותנים לו כמו שהיה רגיל. וכן עני ובינוני". כלומר שעשיר שנפל והגיע לחדלות פירעון ראוי לרמת חיים גבוהה כפי שהיה רגיל. (להבדיל ממי שחי ברמת חיים ראוותנית ללא כיסוי). ראוי לציין שבפועל כאשר מדינת ישראל מבצעת "תספורות" לטייקונים, היא מאפשרת להם רמת חיים גבוהה בהרבה מהממוצע.
בכל מקרה גם המכנה המשותף הנמוך של שתי השיטות הוא לאפשר רמת חיים סבירה ביותר לחייו של החייב, כלומר שדמי המחייה שיוותרו בידו יאפשרו קיום רמת חיים ממוצעת ומעלה, אף מעט יותר ממה שהיה רגיל לפני הכניסה לחדלות הפירעון.
ראוי לציין כי ישנם סייגים לא מעטים במשפט העברי להלכות אלו. למשל האם לשקלל גם את הקיום של התלויים (אישה וילדים) ומהם החובות המדויקים בהם נאמרים דינים אלו – אולם כעיקרון וכהשראה ברור כי המשפט העברי רואה ומקבל את החובה לאפשר לחייב להתקיים בכבוד. וכפי שהיטיב לסכם שופט העליון מנחם אלון: ההלכה היהודית מאפשרת לרדת לנכסי החייב אבל לא לחיי החייב.
2. האיזון למול הגנת הנושים
המשפט העברי המסורתי לא נשאר אדיש להגנת המלווים, להיפך. אולם בניגוד להלוואות בהלכה היהודית שאין בהם ריבית, החובות בשוק החופשי נושאות ריבית. הריביות עצמם הם לעיתים קרובות חלק נכבד מכלל החוב.
בהלכה היהודית ריבית היא איסור חמור ביותר. ההלוואות הבנקאיות מוגנות בהיתר עסקא אולם רוב ההלוואות החוץ בנקאיות כמו גם ריביות שנצברו משירותים ומסחר אינם בעלות היתר עסקא. מדינת ישראל מאפשרת את ההתנהלות הזו על בסיס הטענה שבניגוד להלוואות המקראיות, שהיו ללא סיכון, ההלוואות המודרניות כרוכות בסיכון, כמו למשל שהחייב יכנס להליך חדלות פירעון (כמו בחוק שלפנינו!) ולא יכסה את חובו. משום כך רואה המדינה את העסקה כ"השכרה" ולא "כהלוואה". השכרה בה ישנו רווח מהנכס (מהריביות) יחד עם סיכון מחושב שלוקח על עצמו המשכיר. משום כך כאשר החייב נכנס לחדלות פירעון, זהו חלק מהמשחק הכלכלי-מסחרי ויש לאפשר לו דמי מחייה בכבוד. הנושים מצדם ישקללו את רמת הסיכונים בהתאם.
3. הגדרת דמי מחיה בכבוד
שני עקרונות במשפט העברי בהגדרת קיום בכבוד:
א. הגדרה מוחלטת ולא יחסית. ההלכה היהודית מתייחסת בהרחבה להגדרת קיום הכבוד בהלכות צדקה. בניגוד לקו העוני בנהוג במדינה שהוא יחסי, ההגדרה היהודית היא קבועה. חז"ל הגדירו מאתיים זוז כמינימום הנדרש. בזמנם זה היה סכום שאפשר קיום של שנה. כיום מקובל על בעלי ההלכה שהסכום צריך להיות מותאם לאזור ולתקופה.
ההיגיון הוא שההגדרה של קיום צריכה לעמוד במבחן המציאות ולאפשר קיום ריאלי.
הגדרה סובייקטיבית: האומדן לכמה נצרך אדם אינו מבוסס על נתונים סטטיסטיים כלליים אלא מחייב בדיקה אינדיבידואלית של האדם עצמו.
המקרא אומר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" [דברים טו, ז-ח.]
באחד המקורות המפורסמים לעניין זה אנו מוצאים [תוספתא פאה ד,י:]
היה משתמש בכלי מילת[בגדים יקרים] – נותנין לו כלי מילת... עיסה – נותנין לו עיסה; פת – נותנין לו פת; ...שנאמר: “די מחסורו אשר יחסר לו” – אפילו עבד, אפילו סוס… מעשה בהלל הזקן, שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל, שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום.
הלגיטימציה לאפשר רמת חיים כה גבוהה במקרה של עשיר שירד מנכסיו היא ההבנה של הצורך הפסיכולוגי-נפשי ל"נחיתה רכה" ולחילופין לשמור על כבודו שהתרסק.
ישנם גישות הטוענות כי החובה לרמת חיים גבוהה היא ליחיד ולא לקהילה , או לענייננו אפשרות של האזרח לאלטרואיזם ולא תפקיד המדינה.
אולם במקור אחר אנו מוצאים: אחד שבא לפני רבא לבקש צדקה. אמר לו: במה אתה סועד כרגיל? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר לו: וכי אינך חושש לדוחק הציבור שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות אלה? אמר לו: וכי משלהם אני אוכל - משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל! בינתיים באה אחותו של רבא שלא ראתה אותו שלוש עשרה שנה והביאה לו כמתנה תרנגולת פטומה ויין ישן....אמר רבא לעני: מקבל את דבריך, קום אכול.
הטענה של העני מתקבלת למרות החשש לדוחק הציבור, מכאן שהאחריות לרמת החיים הגבוהה היא של הציבור, כלומר במדינת ישראל - המדינה. היחיד לעומת זאת מוזהר שלא יבזבז על צדקה יותר מחומש (חמישית מנכסיו).
בעקבות דברי התלמוד, הרחיב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ד, ג) את היקף החיוב: "לפי מה שחסר העני, אתה מצוּוה ליתן לו: אם אין לו כסות, מכסים אותו; אם אין לו כלי בית, קונין לו; אם אין לו אשה, משיאין אותו; ואם הייתה אשה, משיאין אותה לאיש...".
לסיכום, הלכות צדקה העוסקות שהגדרת קיום בכבוד מלמדות אותנו כי דמי המחייה הראויים חייבים להיות קבועים ולא יחסיים, על בסיס ההוצאות הנדרשות בזמן הנתון בישראל. בנוסף ישנה חובה לבחינה מדוקדקת של הצרכים הסובייקטיביים של החייב, כולל צרכים נפשיים, גם אם התוצאה תחייב דמי מחייה חריגים מהממוצע הסטטיסטי.
4. נכסים והוצאות שאין לפגוע בהם בחדלות פירעון
המקרא מלא וגדוש בפסוקים המגבשים עקרונות מגבילים בנוגע לעיקול על חשבון החיים בכבוד של החייב:
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ז-ח.)
כי־תשה ברעך משאת מאומה לא־תבא אל־ביתו לעבט עבטו (דברים כד,י)
"אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב' כד).
"לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כד' ו')
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה – ומכאן למדו שאסור אפילו לעבור בדרכו של לווה שידוע שאין לו איך לשלם (ועל כך כתב ביסס הסופר חיים הזז את סיפורו "שלולית גנוזה").
המקרא הקפיד מאוד על כבודו ופרטיותו של החייב ומכאן למדו חז"ל הלכות רבות הקשורות גם חובות על הלוואות שאין בהם משכון. וכפי שמסכם הרמב"ם:
ונותנין לו מן הכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו. ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם... ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כגון שהיה חָרָש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות...
אומנם, המשפט העברי מצומצם בעניין זה מהחקיקה המודרנית, כיון שאורח החיים הקדום היה מצומצם אף הוא. נתייחס לשני חריגים בהם ההלכה היהודית מרחיבה: ישנה התייחסות להוצאות בריאות ולהשפעה הרחבה שלהם.
יש מי שאומר, שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה; ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים, עדיף ממצות בית הכנסת. (שו"ע יו"ד רמט,טז:). התלמוד (בבא מציעא קיג) מציין כי יש להשאיר לחייב שתי מיטות ויש להציב אותן במרחק זו מזו. האמורא שמואל שהיה בקי בחוכמת הרפואה מנמק כי סכנה ללכת לישון מיד אחרי הארוחה ולכן החייב יאכל על מיטה אחת וילך לעבר המיטה השנייה וכך האוכל יתעכל בינתיים. יש כאן גם ירידה למצבו הפסיכולוגי של החייב שמן הסתם מדוכא ולא מקפיד על בריאות או ספורט.
משום כך ראוי שהגדרת דמי מחייה תכלול הוצאות מיוחדות הכרוכות במצבו הבריאותי של החייב, כמו תרופות מיוחדות, מזון מיוחד הנדרש לחולי סכרת, צליאק וכדומה והצורך הכולל בשמירה על בריאות תקינה הן הגופנית והן הנפשית. כיום נצפה לאפשר לחייב לצאת מדי פעם לבילוי בסיסי והתאווררות כמו גם צרכי ספורט השומרים על בריאותו ונפשו.
בנוסף ישנה הגבלה חמורה על עיקול בדברים שגורמים בזיון גדול. למשל מקום בבית הכנסת או בגדים מיוחדים וסמליים. "גדול כבוד הבריות".
5. לסיום, כבוד האדם והשפעתו על קיום בכבוד
תקצר היריעה מלתאר בנייר זה את המשמעות המרכזית של כבוד האדם ביהדות. נסתפק במילים מספר:
משורר תהילים כותב: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּו?" "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהלים ח).
צלם האלוקים של האדם, "ותחסרהו מעט מאלוהים" - הוא ההדר והכבוד שלו. הכבוד מתבטא במשילותו של האדם על מעשי הבריאה - "תמשילהו במעשי ידיך". האדם נבדל בחייו ובצרכיו מיתר היצורים. "מי שאוכל בשוק הרי הוא דומה לכלב ופסול לעדות" - הוא איבד את הכבוד שלו (לפחות בתקופת חז"ל) ומכאן את תעודת האנושות שבו עד כדי חוסר אמון בעדות שלו. על אחת כמה וכמה מי "שחי כמו כלב" איבד את צלם האל שבו ומשום כך "כבוד הבריות דוחה כל לא תעשה שבתורה". מי שאין לו את יכולת האחריות והעצמאות אין לו כבוד והדר. זוהי מטא הלכה, המקרינה על כך שכל התקנות הקשורות לחדלות פירעון תהיינה כאלו השומרות על כבוד האדם. אין זו רק דאגה לחייב, חברה שאינה מכירה בערך האנושי של האדם פוגעת בעצמה. גם הנושים נפגעים אם הם חיים בחברה בה חייבים מאבדים את כבודם וצלם האלוקים שבהם. באותה מידה בה התעללות בגופה (אף של מחבל) אינה פוגעת במחבל, אלא פוגעת בכלל דמותה של החברה, וכפי שישנם כללים ברורים על איסור התעללות בשבוי כפות כך גם פגיעה בחיי אדם וגופו בחייו. כאשר אנו באים להגדיר את דמי המחיה בכבוד בחוק חדלות הפירעון אנו מחוייבים לוודא שהחייב חי חיים שיש בהם כבוד, קרי עצמאות ושליטה על חייו כפי שהחברה בה אנו חיים כיום רואה ומגדירה חיים אלו.
___
משפט עברי, דמי מחיה, חובות, חדלות פרעון
כאשר נוצר חוב כתוצאה מנדר (התחייבות של תרומה) שאין באפשרות הנודר לעמוד במילתו, מופיע במקרא : "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אתו הכהן, על פי אשר תשיג יד הנֹודר יעריכנו הכהן" (ויקרא כז, ח).
חז"ל הרחיבו את העיקרון "על פי אשר תשיג יד" גם לחובות כלכליים, וכך נקטו רוב הפוסקים. למשל הרמב"ם: מסדרין לבעל חוב (הביטוי התלמודי של הערכת שווי החייב)... ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם...
לגבי גובה רמת החיים שמשאירים לחייב אנו מוצאים אצל בעלי ההלכה בימי הביניים שתי גישות. אחת דורשת רמת חיים בינונית-ממוצעת, והשנייה את רמת החיים שהיה רגיל אליה, אף אם היא גבוהה.
בגישה הממוצעת אנו מוצאים את הקביעה שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר תהליך פירעון החוב: "לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". כלומר, הקושי הנפשי של החייב גבוה יותר בתהליך פריעת החוב כיון שלא נותרו לו כל חסכונות ואין לו רשת בטחון לא כלכלית ולא נפשית. על כן יש צורך להתחשב בו במיוחד ולהשאיר לו מרווח מסוים של קיום מעבר למינימום.
בגישה המרחיבה, נאמר: "ואם היה עשיר ורגיל בהוצאת עשירים – נותנים לו כמו שהיה רגיל. וכן עני ובינוני". כלומר שעשיר שנפל והגיע לחדלות פירעון ראוי לרמת חיים גבוהה כפי שהיה רגיל. (להבדיל ממי שחי ברמת חיים ראוותנית ללא כיסוי). ראוי לציין שבפועל כאשר מדינת ישראל מבצעת "תספורות" לטייקונים, היא מאפשרת להם רמת חיים גבוהה בהרבה מהממוצע.
בכל מקרה גם המכנה המשותף הנמוך של שתי השיטות הוא לאפשר רמת חיים סבירה ביותר לחייו של החייב, כלומר שדמי המחייה שיוותרו בידו יאפשרו קיום רמת חיים ממוצעת ומעלה, אף מעט יותר ממה שהיה רגיל לפני הכניסה לחדלות הפירעון.
ראוי לציין כי ישנם סייגים לא מעטים במשפט העברי להלכות אלו. למשל האם לשקלל גם את הקיום של התלויים (אישה וילדים) ומהם החובות המדויקים בהם נאמרים דינים אלו – אולם כעיקרון וכהשראה ברור כי המשפט העברי רואה ומקבל את החובה לאפשר לחייב להתקיים בכבוד. וכפי שהיטיב לסכם שופט העליון מנחם אלון: ההלכה היהודית מאפשרת לרדת לנכסי החייב אבל לא לחיי החייב.
2. האיזון למול הגנת הנושים
המשפט העברי המסורתי לא נשאר אדיש להגנת המלווים, להיפך. אולם בניגוד להלוואות בהלכה היהודית שאין בהם ריבית, החובות בשוק החופשי נושאות ריבית. הריביות עצמם הם לעיתים קרובות חלק נכבד מכלל החוב.
בהלכה היהודית ריבית היא איסור חמור ביותר. ההלוואות הבנקאיות מוגנות בהיתר עסקא אולם רוב ההלוואות החוץ בנקאיות כמו גם ריביות שנצברו משירותים ומסחר אינם בעלות היתר עסקא. מדינת ישראל מאפשרת את ההתנהלות הזו על בסיס הטענה שבניגוד להלוואות המקראיות, שהיו ללא סיכון, ההלוואות המודרניות כרוכות בסיכון, כמו למשל שהחייב יכנס להליך חדלות פירעון (כמו בחוק שלפנינו!) ולא יכסה את חובו. משום כך רואה המדינה את העסקה כ"השכרה" ולא "כהלוואה". השכרה בה ישנו רווח מהנכס (מהריביות) יחד עם סיכון מחושב שלוקח על עצמו המשכיר. משום כך כאשר החייב נכנס לחדלות פירעון, זהו חלק מהמשחק הכלכלי-מסחרי ויש לאפשר לו דמי מחייה בכבוד. הנושים מצדם ישקללו את רמת הסיכונים בהתאם.
3. הגדרת דמי מחיה בכבוד
שני עקרונות במשפט העברי בהגדרת קיום בכבוד:
א. הגדרה מוחלטת ולא יחסית. ההלכה היהודית מתייחסת בהרחבה להגדרת קיום הכבוד בהלכות צדקה. בניגוד לקו העוני בנהוג במדינה שהוא יחסי, ההגדרה היהודית היא קבועה. חז"ל הגדירו מאתיים זוז כמינימום הנדרש. בזמנם זה היה סכום שאפשר קיום של שנה. כיום מקובל על בעלי ההלכה שהסכום צריך להיות מותאם לאזור ולתקופה.
ההיגיון הוא שההגדרה של קיום צריכה לעמוד במבחן המציאות ולאפשר קיום ריאלי.
הגדרה סובייקטיבית: האומדן לכמה נצרך אדם אינו מבוסס על נתונים סטטיסטיים כלליים אלא מחייב בדיקה אינדיבידואלית של האדם עצמו.
המקרא אומר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" [דברים טו, ז-ח.]
באחד המקורות המפורסמים לעניין זה אנו מוצאים [תוספתא פאה ד,י:]
היה משתמש בכלי מילת[בגדים יקרים] – נותנין לו כלי מילת... עיסה – נותנין לו עיסה; פת – נותנין לו פת; ...שנאמר: “די מחסורו אשר יחסר לו” – אפילו עבד, אפילו סוס… מעשה בהלל הזקן, שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל, שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום.
הלגיטימציה לאפשר רמת חיים כה גבוהה במקרה של עשיר שירד מנכסיו היא ההבנה של הצורך הפסיכולוגי-נפשי ל"נחיתה רכה" ולחילופין לשמור על כבודו שהתרסק.
ישנם גישות הטוענות כי החובה לרמת חיים גבוהה היא ליחיד ולא לקהילה , או לענייננו אפשרות של האזרח לאלטרואיזם ולא תפקיד המדינה.
אולם במקור אחר אנו מוצאים: אחד שבא לפני רבא לבקש צדקה. אמר לו: במה אתה סועד כרגיל? אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר לו: וכי אינך חושש לדוחק הציבור שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות אלה? אמר לו: וכי משלהם אני אוכל - משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל! בינתיים באה אחותו של רבא שלא ראתה אותו שלוש עשרה שנה והביאה לו כמתנה תרנגולת פטומה ויין ישן....אמר רבא לעני: מקבל את דבריך, קום אכול.
הטענה של העני מתקבלת למרות החשש לדוחק הציבור, מכאן שהאחריות לרמת החיים הגבוהה היא של הציבור, כלומר במדינת ישראל - המדינה. היחיד לעומת זאת מוזהר שלא יבזבז על צדקה יותר מחומש (חמישית מנכסיו).
בעקבות דברי התלמוד, הרחיב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ד, ג) את היקף החיוב: "לפי מה שחסר העני, אתה מצוּוה ליתן לו: אם אין לו כסות, מכסים אותו; אם אין לו כלי בית, קונין לו; אם אין לו אשה, משיאין אותו; ואם הייתה אשה, משיאין אותה לאיש...".
לסיכום, הלכות צדקה העוסקות שהגדרת קיום בכבוד מלמדות אותנו כי דמי המחייה הראויים חייבים להיות קבועים ולא יחסיים, על בסיס ההוצאות הנדרשות בזמן הנתון בישראל. בנוסף ישנה חובה לבחינה מדוקדקת של הצרכים הסובייקטיביים של החייב, כולל צרכים נפשיים, גם אם התוצאה תחייב דמי מחייה חריגים מהממוצע הסטטיסטי.
4. נכסים והוצאות שאין לפגוע בהם בחדלות פירעון
המקרא מלא וגדוש בפסוקים המגבשים עקרונות מגבילים בנוגע לעיקול על חשבון החיים בכבוד של החייב:
"לא תאמץ את לבבך ולא תקפֹץ את ידך מאחיך האביון. כי פתֹח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ז-ח.)
כי־תשה ברעך משאת מאומה לא־תבא אל־ביתו לעבט עבטו (דברים כד,י)
"אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב" (שמות כב' כד).
"לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" (דברים כד' ו')
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה – ומכאן למדו שאסור אפילו לעבור בדרכו של לווה שידוע שאין לו איך לשלם (ועל כך כתב ביסס הסופר חיים הזז את סיפורו "שלולית גנוזה").
המקרא הקפיד מאוד על כבודו ופרטיותו של החייב ומכאן למדו חז"ל הלכות רבות הקשורות גם חובות על הלוואות שאין בהם משכון. וכפי שמסכם הרמב"ם:
ונותנין לו מן הכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו. ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם... ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כגון שהיה חָרָש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות...
אומנם, המשפט העברי מצומצם בעניין זה מהחקיקה המודרנית, כיון שאורח החיים הקדום היה מצומצם אף הוא. נתייחס לשני חריגים בהם ההלכה היהודית מרחיבה: ישנה התייחסות להוצאות בריאות ולהשפעה הרחבה שלהם.
יש מי שאומר, שמצות בית הכנסת עדיפא ממצות צדקה; ומצות צדקה לנערים ללמוד תורה או לחולים עניים, עדיף ממצות בית הכנסת. (שו"ע יו"ד רמט,טז:). התלמוד (בבא מציעא קיג) מציין כי יש להשאיר לחייב שתי מיטות ויש להציב אותן במרחק זו מזו. האמורא שמואל שהיה בקי בחוכמת הרפואה מנמק כי סכנה ללכת לישון מיד אחרי הארוחה ולכן החייב יאכל על מיטה אחת וילך לעבר המיטה השנייה וכך האוכל יתעכל בינתיים. יש כאן גם ירידה למצבו הפסיכולוגי של החייב שמן הסתם מדוכא ולא מקפיד על בריאות או ספורט.
משום כך ראוי שהגדרת דמי מחייה תכלול הוצאות מיוחדות הכרוכות במצבו הבריאותי של החייב, כמו תרופות מיוחדות, מזון מיוחד הנדרש לחולי סכרת, צליאק וכדומה והצורך הכולל בשמירה על בריאות תקינה הן הגופנית והן הנפשית. כיום נצפה לאפשר לחייב לצאת מדי פעם לבילוי בסיסי והתאווררות כמו גם צרכי ספורט השומרים על בריאותו ונפשו.
בנוסף ישנה הגבלה חמורה על עיקול בדברים שגורמים בזיון גדול. למשל מקום בבית הכנסת או בגדים מיוחדים וסמליים. "גדול כבוד הבריות".
5. לסיום, כבוד האדם והשפעתו על קיום בכבוד
תקצר היריעה מלתאר בנייר זה את המשמעות המרכזית של כבוד האדם ביהדות. נסתפק במילים מספר:
משורר תהילים כותב: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּו?" "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהלים ח).
צלם האלוקים של האדם, "ותחסרהו מעט מאלוהים" - הוא ההדר והכבוד שלו. הכבוד מתבטא במשילותו של האדם על מעשי הבריאה - "תמשילהו במעשי ידיך". האדם נבדל בחייו ובצרכיו מיתר היצורים. "מי שאוכל בשוק הרי הוא דומה לכלב ופסול לעדות" - הוא איבד את הכבוד שלו (לפחות בתקופת חז"ל) ומכאן את תעודת האנושות שבו עד כדי חוסר אמון בעדות שלו. על אחת כמה וכמה מי "שחי כמו כלב" איבד את צלם האל שבו ומשום כך "כבוד הבריות דוחה כל לא תעשה שבתורה". מי שאין לו את יכולת האחריות והעצמאות אין לו כבוד והדר. זוהי מטא הלכה, המקרינה על כך שכל התקנות הקשורות לחדלות פירעון תהיינה כאלו השומרות על כבוד האדם. אין זו רק דאגה לחייב, חברה שאינה מכירה בערך האנושי של האדם פוגעת בעצמה. גם הנושים נפגעים אם הם חיים בחברה בה חייבים מאבדים את כבודם וצלם האלוקים שבהם. באותה מידה בה התעללות בגופה (אף של מחבל) אינה פוגעת במחבל, אלא פוגעת בכלל דמותה של החברה, וכפי שישנם כללים ברורים על איסור התעללות בשבוי כפות כך גם פגיעה בחיי אדם וגופו בחייו. כאשר אנו באים להגדיר את דמי המחיה בכבוד בחוק חדלות הפירעון אנו מחוייבים לוודא שהחייב חי חיים שיש בהם כבוד, קרי עצמאות ושליטה על חייו כפי שהחברה בה אנו חיים כיום רואה ומגדירה חיים אלו.
___
משפט עברי, דמי מחיה, חובות, חדלות פרעון