בעונת מסיק הזיתים הזו אנחנו פועלים לצד קהילות פלסטיניות, כדי לסייע להן להגן על אדמותיהן, ובד בבד כדי לסייע לנו, כיהודים, להגן על ערכינו. שני הדברים נתונים תחת מתקפה אכזרית.
מתינות, ענווה וכבוד הבריות הם אבני היסוד של המסורת היהודית, והם המצפן המוסרי המכוון את יחסינו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. היסוד שעליו אנו מרוממים את משה רבנו הוא ענוותנותו העמוקה: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר י״ב, ג׳).
אנו מצווים לאהוב את רעינו, שלא להחשיב את עצמנו מעל אחרים, ולנהוג באיפוק ובשליטה עצמית: ״טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר״ (משלי ט״ז, ל״ב). לאורך מסורתנו נשנית ההכרה בכבוד האדם, כבוד הבריות, כערך בעל משקל מכריע: ״גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה״ (ברכות י״ט ע״ב).
שורשיהם של ערכים אלה טמון בהכרה במקומו הצנוע של האדם לנוכח הבריאה, לנוכח הזמן, ומעל הכל— לנוכח האל. ענווה היא למעשה אחת הצורות העמוקות ביותר של עבודת ה׳. היא מכוונת אותנו לקשר רגיש ואוהב עם העולם שסביבנו ועם כל יושביו.
בקטע מרכזי בספר הכוזרי עולה שאלה נוקבת: האם הענווה שתופסת מקום כה מרכזי ביהדות נובעת מאמונה עמוקה ומבחירה מוסרית, או שמא היא תוצאה של הגלות ושל חוסר הכוח? האם כאשר היהודים יזכו במעט כוח, יאבדו גם הם את ענוותם וינהגו באלימות כלפי אחרים?
כך שואל מלך כוזר:
״כֶּן־הוּא אִלּוּ הָיְתָה כְנִיעַתְכֶם בְּרָצוֹן. אֲבָל הִיא בְהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם תַּהַרְגוּ״ (מאמר ראשון, קי״ד).
התוכחה החריפה הזו מותירה את החבר ללא מענה של ממש:
״מָצָאתָ מְקוֹם חֶרְפָּתִי, מֶלֶךְ כּוּזָר״ (מאמר ראשון, קט״ו).
במשפחתנו מצטט חמי פעמים רבות את חילופי הדברים האלה, כאזהרה מפני השחתת המידות שהכוח עלול להביא עמו, ומפני יכולתו לשנות את מערכת הערכים שעליה מושתתת המסורת שלנו.
ליהדות, כך נדמה, היה ניסיון מועט יחסית עם קנאות דתית ועם אלימות קיצונית הנעשית בשם הדת. אנו, האוהבים את התורה ומבקשים את אמת האל, המתגלה ב״קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״, חשנו בטוחים ומוגנים, ואף עטופים ומחובקים, בתוך המתינות המוסרית של מסורתנו. אלא שתחושת הביטחון הזו הרדימה אותנו, ובאופן אירוני אף הולידה גאווה ותחושת עליונות מוסרית — את האמונה שאנו, מעצם היותנו מי שאנו, חסינים מפני החטאים האלה.
כיום אנו עדים לקנאות דתית יהודית מן הקיצוניות ביותר שידענו מאז ימי בית שני. כנופיות של צעירים פרועים וחסרי רסן, האוחזים בספר המידות של רבי נחמן מברסלב, משתתפות בגירושם של חפים מפשע מבתיהם; ובמקביל מופצות שקרים זדוניים ומסולפים, כאשר הרב דב ליאור מסביר שנטילת זיתים השייכים לאחרים אינה אסורה, אלא אף מהווה זכות רוחנית. מי שמבקשים להיות ״בעלי הבית״ כבר השיבו על שאלתו של מלך כוזר — ובדרך הכואבת ביותר.
בעונת המסיק הזו, המסורת היהודית מתחללת לנגד עינינו במעשיהם של קנאים, בהשחתת המידות של מנהיגים ובתמיכתם של רבנים.
אין לנו עוד אפשרות לשתוק. ואם טרם הבאנו על עצמנו את זעמו של ה’, עלינו לפעול בנחישות, להשיב את הענווה למקומה הראוי ולכונן אותה מחדש כעיקרון יסוד של המסורת היהודית ושל ההתנהגות הדתית. לא די לדבר על ענווה; עלינו להוכיח אותה דווקא כאשר הכוח בידינו, דווקא כאשר קל לנו להתעלם מסבלו של האחר, ודווקא כאשר אנו נדרשים לבחור בין עליונות לכבוד הבריות.
בכל יום של עונת המסיק, עמותת "קול רבני לזכויות אדם" מוציאה קבוצות של מאות מתנדבים ישראלים כדי לתמוך בחקלאים פלסטינים, ולמסוק יחד למען ענווה וכבוד הבריות. הצטרפו אלינו!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אנטון גודמן הוא מ"מ מנכ"ל של "קול רבני לזכויות אדם", המאמר פורסם במקור בעלון השבת "דרכי נעם".
מתינות, ענווה וכבוד הבריות הם אבני היסוד של המסורת היהודית, והם המצפן המוסרי המכוון את יחסינו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. היסוד שעליו אנו מרוממים את משה רבנו הוא ענוותנותו העמוקה: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר י״ב, ג׳).
אנו מצווים לאהוב את רעינו, שלא להחשיב את עצמנו מעל אחרים, ולנהוג באיפוק ובשליטה עצמית: ״טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר״ (משלי ט״ז, ל״ב). לאורך מסורתנו נשנית ההכרה בכבוד האדם, כבוד הבריות, כערך בעל משקל מכריע: ״גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה [אֶת] לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה״ (ברכות י״ט ע״ב).
שורשיהם של ערכים אלה טמון בהכרה במקומו הצנוע של האדם לנוכח הבריאה, לנוכח הזמן, ומעל הכל— לנוכח האל. ענווה היא למעשה אחת הצורות העמוקות ביותר של עבודת ה׳. היא מכוונת אותנו לקשר רגיש ואוהב עם העולם שסביבנו ועם כל יושביו.
בקטע מרכזי בספר הכוזרי עולה שאלה נוקבת: האם הענווה שתופסת מקום כה מרכזי ביהדות נובעת מאמונה עמוקה ומבחירה מוסרית, או שמא היא תוצאה של הגלות ושל חוסר הכוח? האם כאשר היהודים יזכו במעט כוח, יאבדו גם הם את ענוותם וינהגו באלימות כלפי אחרים?
כך שואל מלך כוזר:
״כֶּן־הוּא אִלּוּ הָיְתָה כְנִיעַתְכֶם בְּרָצוֹן. אֲבָל הִיא בְהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם תַּהַרְגוּ״ (מאמר ראשון, קי״ד).
התוכחה החריפה הזו מותירה את החבר ללא מענה של ממש:
״מָצָאתָ מְקוֹם חֶרְפָּתִי, מֶלֶךְ כּוּזָר״ (מאמר ראשון, קט״ו).
במשפחתנו מצטט חמי פעמים רבות את חילופי הדברים האלה, כאזהרה מפני השחתת המידות שהכוח עלול להביא עמו, ומפני יכולתו לשנות את מערכת הערכים שעליה מושתתת המסורת שלנו.
ליהדות, כך נדמה, היה ניסיון מועט יחסית עם קנאות דתית ועם אלימות קיצונית הנעשית בשם הדת. אנו, האוהבים את התורה ומבקשים את אמת האל, המתגלה ב״קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״, חשנו בטוחים ומוגנים, ואף עטופים ומחובקים, בתוך המתינות המוסרית של מסורתנו. אלא שתחושת הביטחון הזו הרדימה אותנו, ובאופן אירוני אף הולידה גאווה ותחושת עליונות מוסרית — את האמונה שאנו, מעצם היותנו מי שאנו, חסינים מפני החטאים האלה.
כיום אנו עדים לקנאות דתית יהודית מן הקיצוניות ביותר שידענו מאז ימי בית שני. כנופיות של צעירים פרועים וחסרי רסן, האוחזים בספר המידות של רבי נחמן מברסלב, משתתפות בגירושם של חפים מפשע מבתיהם; ובמקביל מופצות שקרים זדוניים ומסולפים, כאשר הרב דב ליאור מסביר שנטילת זיתים השייכים לאחרים אינה אסורה, אלא אף מהווה זכות רוחנית. מי שמבקשים להיות ״בעלי הבית״ כבר השיבו על שאלתו של מלך כוזר — ובדרך הכואבת ביותר.
בעונת המסיק הזו, המסורת היהודית מתחללת לנגד עינינו במעשיהם של קנאים, בהשחתת המידות של מנהיגים ובתמיכתם של רבנים.
אין לנו עוד אפשרות לשתוק. ואם טרם הבאנו על עצמנו את זעמו של ה’, עלינו לפעול בנחישות, להשיב את הענווה למקומה הראוי ולכונן אותה מחדש כעיקרון יסוד של המסורת היהודית ושל ההתנהגות הדתית. לא די לדבר על ענווה; עלינו להוכיח אותה דווקא כאשר הכוח בידינו, דווקא כאשר קל לנו להתעלם מסבלו של האחר, ודווקא כאשר אנו נדרשים לבחור בין עליונות לכבוד הבריות.
בכל יום של עונת המסיק, עמותת "קול רבני לזכויות אדם" מוציאה קבוצות של מאות מתנדבים ישראלים כדי לתמוך בחקלאים פלסטינים, ולמסוק יחד למען ענווה וכבוד הבריות. הצטרפו אלינו!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
אנטון גודמן הוא מ"מ מנכ"ל של "קול רבני לזכויות אדם", המאמר פורסם במקור בעלון השבת "דרכי נעם".