פרשת כי תבוא נפתחת בנימה קלילה ואופטימית, עם העיסוק בדיני הביכורים, ובדיני המעשרות. אך ככל שהקריאה מתקדמת, הטון נעשה עגום יותר ויותר. בני ישראל עומדים על הר גריזים והר עיבל כדי לשמוע כמה ברכות, והרבה מאוד קללות. בבית הכנסת, עוצמתו של הרגע הזה מודגשת בטקסיות קודרת, כאשר קולו של בעל הקורא הולך ונחלש כשהוא מעביר את הדימויים מעוררי האימה של הפרשה. ולי, השנה, לאחר שזה עתה שבתי מקיץ שביליתי בירושלים, הקללות הללו קיבלו משמעות כואבת ודחופה עוד יותר.
ישנם שני סוגים של קללות בפרשת כי תבוא. הסוג הראשון מופיע כרשימה של מעשים חמורים שבגינם האדם העושה אותם הוא אָרוּר, מקולל. בין הקללות הראשונות אנו קוראים: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ", "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה", ו־"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי" (דברים כ"ז:י"ז, י"ט, כ"ה). פלישה לגבולות הארץ וגניבה, התעללות קשה בשכנינו, עמידה בדרכו של הצדק - הקללות העתיקות הללו אינן זקוקות לתרגום לימינו. אנו רואים את המעשים הללו מבוצעים בידי יהודים בגדה המערבית מדי יום ביומו.
הקללות הבאות אינן רק אומרות לנו שמעשים מסוימים הם כה חמורים עד שהמבצע אותם הופך אוטומטית לארור, מוצא מן העדה. במקום זאת, הן מתארות בפירוט חי את הזוועות הצפויות לישראל כעונש על חטאיה. עצם הרעיון של לחוות את הקללות הללו נועד להרתיע אותנו מן החטא. וגם הקללות הללו ממשיות מדי בימינו. לפני כמה שבועות ביליתי יום בביקור בכמה קהילות פלסטיניות בגדה המערבית יחד עם קול רבני לזכויות אדם. אפילו במהלך ביקור קצר היה ברור שכמה מהסיוטים הגרועים ביותר שלנו, אותם מתארות הקללות, הם למעשה חלק מחיי היומיום של שכנינו הפלסטינים בגדה המערבית.
הקללות מתארות חורבן ואת הכאוס הנלווה אליו: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָת תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו" (דברים כ"ח:כ"ה).
הן מתארות תנאים נואשים: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים, וְאֵין מוֹשִׁיעַ" (דברים כ"ח:כ"ט).
הקללות מתארות את חוסר התוחלת שבמאמצים להמשיך לחיות ולפרנס את עצמך נוכח הרס אלים. "בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ; כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (דברים כ"ח:ל'). "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ; צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ" (דברים כ"ח:ל"א).
והן מתארות את המחיר הנורא של חיים בפחד מתמיד: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר: מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר: מִי יִתֵּן בֹּקֶר – מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כ"ח:ס"ו–ס"ז).
כשעמדנו בראש גבעה בכפר דומא, יכולנו לראות לפחות שלושה מאחזים סמוכים, שמהם המתנחלים מטילים אימה על התושבים ומונעים מהם לנוע בכבישים שלהם או לשוטט עם עדריהם באדמותיהם שלהם. הפלסטינים מתמודדים מדי יום עם הרס של המשאבים שלהם: האדמה, בעלי החיים והמים. כשהם מצויים כל העת בכוננות גבוהה, איומים אלה פוגעים לעיתים קרובות ביכולתם של תושבי הכפרים להתפרנס. אב אחד סיפר שהוא נשאר ער כל הלילה על גג ביתו כדי להתריע ולהזהיר במקרה של סכנה. בג'אלוד ראינו בית ריק שממנו נמלטה לאחרונה משפחה, לאחר שהחיים תחת טרור ואימה מתמידים הפכו קשים מנשוא
הקללות שאנו מצווים לדמיין את עצמנו סובלים מהן, ואחר כך להשקיע מאמצים רבים כדי להימנע מהן, הן מציאות כואבת עבור הפלסטינים. כשאנו קוראים את המילים הללו של התורה בעיצומו של חודש אלול, עלינו לאפשר להן לעורר אותנו לפעולה, כדי שנוכל להכריז בביטחון: "תִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ" – יהי רצון שתכלה השנה וקללותיה (בבלי מגילה ל"א ע"ב:י', "אחות קטנה" מאת רבי אברהם חזן גירונדי).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
זואי דרסנר-וולברג היא סטודנטית לרבנות בשנה החמישית בהיברו יוניון קולג' בניו יורק. היא בוגרת התוכנית המשותפת של בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) ואוניברסיטת קולומביה. בעבר שימשה כמתמחה רבנית בתוכנית פורמן בקרן החדשה לישראל, וכיום היא משמשת כמתמחה רבנית בבית הכנסת טמפל בני אור במוריסטאון, ניו ג'רזי.
ישנם שני סוגים של קללות בפרשת כי תבוא. הסוג הראשון מופיע כרשימה של מעשים חמורים שבגינם האדם העושה אותם הוא אָרוּר, מקולל. בין הקללות הראשונות אנו קוראים: "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ", "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה", ו־"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי" (דברים כ"ז:י"ז, י"ט, כ"ה). פלישה לגבולות הארץ וגניבה, התעללות קשה בשכנינו, עמידה בדרכו של הצדק - הקללות העתיקות הללו אינן זקוקות לתרגום לימינו. אנו רואים את המעשים הללו מבוצעים בידי יהודים בגדה המערבית מדי יום ביומו.
הקללות הבאות אינן רק אומרות לנו שמעשים מסוימים הם כה חמורים עד שהמבצע אותם הופך אוטומטית לארור, מוצא מן העדה. במקום זאת, הן מתארות בפירוט חי את הזוועות הצפויות לישראל כעונש על חטאיה. עצם הרעיון של לחוות את הקללות הללו נועד להרתיע אותנו מן החטא. וגם הקללות הללו ממשיות מדי בימינו. לפני כמה שבועות ביליתי יום בביקור בכמה קהילות פלסטיניות בגדה המערבית יחד עם קול רבני לזכויות אדם. אפילו במהלך ביקור קצר היה ברור שכמה מהסיוטים הגרועים ביותר שלנו, אותם מתארות הקללות, הם למעשה חלק מחיי היומיום של שכנינו הפלסטינים בגדה המערבית.
הקללות מתארות חורבן ואת הכאוס הנלווה אליו: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָת תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו" (דברים כ"ח:כ"ה).
הן מתארות תנאים נואשים: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים, וְאֵין מוֹשִׁיעַ" (דברים כ"ח:כ"ט).
הקללות מתארות את חוסר התוחלת שבמאמצים להמשיך לחיות ולפרנס את עצמך נוכח הרס אלים. "בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ; כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (דברים כ"ח:ל'). "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ; חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ; צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ" (דברים כ"ח:ל"א).
והן מתארות את המחיר הנורא של חיים בפחד מתמיד: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר: מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר: מִי יִתֵּן בֹּקֶר – מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים כ"ח:ס"ו–ס"ז).
כשעמדנו בראש גבעה בכפר דומא, יכולנו לראות לפחות שלושה מאחזים סמוכים, שמהם המתנחלים מטילים אימה על התושבים ומונעים מהם לנוע בכבישים שלהם או לשוטט עם עדריהם באדמותיהם שלהם. הפלסטינים מתמודדים מדי יום עם הרס של המשאבים שלהם: האדמה, בעלי החיים והמים. כשהם מצויים כל העת בכוננות גבוהה, איומים אלה פוגעים לעיתים קרובות ביכולתם של תושבי הכפרים להתפרנס. אב אחד סיפר שהוא נשאר ער כל הלילה על גג ביתו כדי להתריע ולהזהיר במקרה של סכנה. בג'אלוד ראינו בית ריק שממנו נמלטה לאחרונה משפחה, לאחר שהחיים תחת טרור ואימה מתמידים הפכו קשים מנשוא
הקללות שאנו מצווים לדמיין את עצמנו סובלים מהן, ואחר כך להשקיע מאמצים רבים כדי להימנע מהן, הן מציאות כואבת עבור הפלסטינים. כשאנו קוראים את המילים הללו של התורה בעיצומו של חודש אלול, עלינו לאפשר להן לעורר אותנו לפעולה, כדי שנוכל להכריז בביטחון: "תִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ" – יהי רצון שתכלה השנה וקללותיה (בבלי מגילה ל"א ע"ב:י', "אחות קטנה" מאת רבי אברהם חזן גירונדי).
-------------------------------------------------------------------------------------------------
זואי דרסנר-וולברג היא סטודנטית לרבנות בשנה החמישית בהיברו יוניון קולג' בניו יורק. היא בוגרת התוכנית המשותפת של בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) ואוניברסיטת קולומביה. בעבר שימשה כמתמחה רבנית בתוכנית פורמן בקרן החדשה לישראל, וכיום היא משמשת כמתמחה רבנית בבית הכנסת טמפל בני אור במוריסטאון, ניו ג'רזי.