השבוע לפני ארבעים ואחת שנים הקמנו, אשתי ואני, בית בישראל והמסע המשפחתי שלנו התחיל.
בתנו הבכורה התחתנה בגיל צעיר, מאוד צעיר, ובמסיבת האירוסין שנערכה אצלנו בבית ציטטתי את השיר שהתנגן באותם ימים ברדיו בלופ אינסופי:
"...ילדה שלנו, כמה התגעגענו,
חכי מעט ילדה שלי,
לפני שתגדלי."
'קיבלתי על הראש' קצת, והסבירו לי שאני לא מאבד בת, אלא מרוויח "בן", וזה נכון לגמרי, אבל אי אפשר להתווכח עם הלב והרגשות. תחושת העצב הזאת, על הגוזלים שפורחים מהקן, מאתגרת בכל גיל ובכל ילד, אבל הפעם הראשונה היא צורבת במיוחד.
הבכורה והביכורים הם נושא שחוזר על עצמו שוב ושוב בפרשת רְאֵה, שהיא פרשה של חוקים ומצוות שמזכירים במידה רבה את חוקי ברית סיני, שנכרתה בספר שמות. העיקרון המנחה מאחורי החיוב להקדיש לאלוהים כל פרי ראשון, ילד בכור, כל פֶּטֶר-רֶחֶם באדם ובבהמה, הוא עיקרון הכרת התודה. ההבנה שההצלחה איננה רק שלנו, ושראוי להודות על מה שיש לנו, על ההצלחה ועל הדרך שעשינו. תודה לאלוהים, ליקום, לאנשים שפגשנו בדרך ועזרו לנו ברב או במעט, תודה על הכול. אז מקדישים את הבכורות והביכורים וזוכרים היטב שלהצלחה יש שותפים רבים, כדי שלא נגלוש לגאווה יתרה ולהיבריס.
חשיבות יתירה יש להכרת התודה דווקא בזמנים מאתגרים, ודווקא לאנשים שעוסקים בהצבעה על עוולות ובניסיונות לתקן אותם. כי העיסוק הרב במה שמקולקל עלול לייאש, ולגרום לנו לאבד את העין הטובה שבה אנחנו רואים את מציאות חיינו. אימון מתמיד בהכרת תודה ירגיל אותנו לשים לב לכל הדברים הטובים שבחיינו, שהם רבים לאין ערוך מהחוסרים והקלקולים.
בכורות וביכורים מייצגים גם תקווה. כי אם עד עכשיו היינו רק פוטנציאל, עכשיו יש כבר פירות. בת או בן ראשונים הם האות לכך שאנחנו משאירים אחרינו ירושה. שיש המשך למשפחה, למורשת, למסורת. הם ההזדמנות שלנו לעשות את זה טוב ונכון יותר. לחנך לערכים שבהם אנחנו מאמינים, לתת להם את מה שרצינו ולא תמיד קיבלנו. ילדים ופירות הם התקווה שלנו לעתיד. הם הזמנה לאופטימיות, כי אין לנו ספק שהם יעשו את זה הרבה יותר טוב מאתנו.
דוֹר / אהוד מנור
הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת -
אני טעיתי, הוא יצדק.
דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשווא.
אל תשתוק - עמוד מולי
אל תסמוך - על הדור שלי!
הדור הבא מבחין היטב בין טוב לרע
ולו חוש צדק מפותח מאוד.
הדור הבא רואה היטב מה שקרה
ולא שומר את רגשותיו בסוד.
אני רוצה לומר לו - די כבר,
שהעולם מכביד עולו
אך מחשבה שניה עוצרת -
הוא כה טהור, אני כבר לא.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב גבי ברזלי בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית. לומד ומלמד תנ"ך ופרשנות, תרבות יהודית משתנה ומתחדשת, ושירים ישראלים. מטייל ומדריך טיולים. פעיל בארגוניי התחדשות יהודית. בוגר אוניברסיטת בר-אילן ובעל תואר דוקטור בפרשנות הקדומה למקרא. מתנדב ופעיל בארגון שב"ל – חינוך לסובלנות בציבור הדתי, ובארגונים חברתיים נוספים. גר במרכז שפירא, נשוי לאסתרק'ה, אב לחמישה וסב לתשעה, כן ירבו.
בתנו הבכורה התחתנה בגיל צעיר, מאוד צעיר, ובמסיבת האירוסין שנערכה אצלנו בבית ציטטתי את השיר שהתנגן באותם ימים ברדיו בלופ אינסופי:
"...ילדה שלנו, כמה התגעגענו,
חכי מעט ילדה שלי,
לפני שתגדלי."
'קיבלתי על הראש' קצת, והסבירו לי שאני לא מאבד בת, אלא מרוויח "בן", וזה נכון לגמרי, אבל אי אפשר להתווכח עם הלב והרגשות. תחושת העצב הזאת, על הגוזלים שפורחים מהקן, מאתגרת בכל גיל ובכל ילד, אבל הפעם הראשונה היא צורבת במיוחד.
הבכורה והביכורים הם נושא שחוזר על עצמו שוב ושוב בפרשת רְאֵה, שהיא פרשה של חוקים ומצוות שמזכירים במידה רבה את חוקי ברית סיני, שנכרתה בספר שמות. העיקרון המנחה מאחורי החיוב להקדיש לאלוהים כל פרי ראשון, ילד בכור, כל פֶּטֶר-רֶחֶם באדם ובבהמה, הוא עיקרון הכרת התודה. ההבנה שההצלחה איננה רק שלנו, ושראוי להודות על מה שיש לנו, על ההצלחה ועל הדרך שעשינו. תודה לאלוהים, ליקום, לאנשים שפגשנו בדרך ועזרו לנו ברב או במעט, תודה על הכול. אז מקדישים את הבכורות והביכורים וזוכרים היטב שלהצלחה יש שותפים רבים, כדי שלא נגלוש לגאווה יתרה ולהיבריס.
חשיבות יתירה יש להכרת התודה דווקא בזמנים מאתגרים, ודווקא לאנשים שעוסקים בהצבעה על עוולות ובניסיונות לתקן אותם. כי העיסוק הרב במה שמקולקל עלול לייאש, ולגרום לנו לאבד את העין הטובה שבה אנחנו רואים את מציאות חיינו. אימון מתמיד בהכרת תודה ירגיל אותנו לשים לב לכל הדברים הטובים שבחיינו, שהם רבים לאין ערוך מהחוסרים והקלקולים.
בכורות וביכורים מייצגים גם תקווה. כי אם עד עכשיו היינו רק פוטנציאל, עכשיו יש כבר פירות. בת או בן ראשונים הם האות לכך שאנחנו משאירים אחרינו ירושה. שיש המשך למשפחה, למורשת, למסורת. הם ההזדמנות שלנו לעשות את זה טוב ונכון יותר. לחנך לערכים שבהם אנחנו מאמינים, לתת להם את מה שרצינו ולא תמיד קיבלנו. ילדים ופירות הם התקווה שלנו לעתיד. הם הזמנה לאופטימיות, כי אין לנו ספק שהם יעשו את זה הרבה יותר טוב מאתנו.
דוֹר / אהוד מנור
הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת -
אני טעיתי, הוא יצדק.
דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשווא.
אל תשתוק - עמוד מולי
אל תסמוך - על הדור שלי!
הדור הבא מבחין היטב בין טוב לרע
ולו חוש צדק מפותח מאוד.
הדור הבא רואה היטב מה שקרה
ולא שומר את רגשותיו בסוד.
אני רוצה לומר לו - די כבר,
שהעולם מכביד עולו
אך מחשבה שניה עוצרת -
הוא כה טהור, אני כבר לא.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב גבי ברזלי בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית. לומד ומלמד תנ"ך ופרשנות, תרבות יהודית משתנה ומתחדשת, ושירים ישראלים. מטייל ומדריך טיולים. פעיל בארגוניי התחדשות יהודית. בוגר אוניברסיטת בר-אילן ובעל תואר דוקטור בפרשנות הקדומה למקרא. מתנדב ופעיל בארגון שב"ל – חינוך לסובלנות בציבור הדתי, ובארגונים חברתיים נוספים. גר במרכז שפירא, נשוי לאסתרק'ה, אב לחמישה וסב לתשעה, כן ירבו.