בשבת שלפני תשעה באב, נפתחת הקריאה בספר דברים. הספר כולו בנוי סביב דברי הפרידה של משה אל העם שעומד להיכנס לארץ המובטחת. חלק ניכר מהחומר מרגיש כמו סקירה של אירועים וחוקים שכבר נקראו בפרשות התורה הקודמות, ומכאן שמו של הספר בספרות חז"ל: משנה תורה, "חזרה על התורה", המקביל לשם באנגלית (מהיוונית):Deuteronomy.
בדברים פרק א', פסוקים ט-טו, משה מספר שכבר בהר סיני הוא הקים מערכת של שופטים, משופטים נמוכים יותר ועד משה עצמו, כיוון ששפיטת כל תיקי העם תהיה יותר מדי לאיש אחד לבדו (דברים, א', יז). הסיפור החוזר בספר דברים של אירוע המוכר משמות יח הוא שונה. בספר שמות, הסיבה ליצירת מערכת שיפוטית היא פרוצדורלית. בספר דברים ההיגיון הפרוצדורלי מוסבר גם כמוסר שיפוטי: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". (דברים, א', טז-יז)
הלשון כאן מרמזת שהדאגה לחלש בעת הכרעת דין נובעת מתוכחת התורה לעם המתהווה על עיצוב חברה צודקת: כי גרים ועבדים הייתם בארץ מצרים.
כשהתורה מדברת על מוסר וצדק, היא מלמדת את הלקח במונחים תיאולוגיים. כמו כאן בדברים א', הקריאה להגן על הפגיעים מנוסחת באופן הבא: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוהים הוא". החומש של התנועה הרפורמית האמריקאית מסביר: "אל תפחדו מאף אחד כשהאמת על כף המאזניים". הערה זו, לדעתי, אינה מתייחסת מספיק לצד הדתי של המצווה.
הציווי לא תגורו, שמתורגם כ-"אל תפחדו", מגיע מהשורש גור או יגור, שלעתים קרובות מושווה לשורש הנרדף הנפוץ יותר פחד. בחינה של הפועל גור/יגור מציעה שהוא מבטא פחד גדול או אימה ממישהו שנתפס כבעל כוח רב יותר, שיכול להיות אפילו אלוהים. אז דברים א', יז, יכול לומר: "השופט צריך לפחד מלהעליב את אלוהים יותר משהוא מפחד להעליב אדם כלשהו" (ג'פרי טיגאי, פירוש JPS לתורה: דברים).
רבי חנן בתלמוד אומר ש"לא תגורו" משמעו: ״אל תכניס דבריך מפני איש״. רש"י על התורה (דברים, א, יז) מסביר שרבי חנן אולי הבין את תגורו כמגיע מהשורש אגר, שפירושו לאסוף. רבי חנן מצייר תמונה של האופן שבו לשימוש לרעה בכוח יש השפעה משתיקה.
רבי נחמן מברסלב מציע את ההערכה התיאולוגית העמוקה ביותר לאזהרה זו, ביישומו של הציווי מחוץ להקשרו המקורי. אני חושב שתובנתו התיאולוגית יכולה להיקרא בחזרה על מצבם של בתי המשפט: "וַאֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפֹּט אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא, כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ' (אבות פ"ב)". (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א, יד)
רבי נחמן אומר שבכל פעם שאדם יושב ומדבר עם אחר, הם עלולים ליפול לשיפוט זה של זה, והשיחה הופכת ל"רגע ראש השנה" אישי עבורם. לאורך תורתו, רבי נחמן חוזר לרעיון שתמיד עלינו לגשת לאדם אחר עם מירב האמפתיה. כשהוא מצטט את פסוק יז בפרק א' של ספר דברים, רבי נחמן מלמד שיש לגשת לשיפוט אחרים בזהירות, בענווה ובאמפתיה, כי אנחנו לא רואים הכל כפי שאלוהים רואה.
אם נקרא את התיאולוגיה הזו בהקשר המודרני, של שופטים המשמשים בבתי המשפט ובמערכות הצדק, הרי נרצה ששופטים המשמשים בדין יזכרו את אנושיותם. שיבדקו את עצמם, ויוודאו שהם ניגשים למשימת השיפוט בזהירות המרבית, על מנת לפעול בדייקנות, וישתמשו באמפתיה כדי להבין את האדם שמאחורי העובדות היבשות של המקרה שלפניהם. שופטים מסוימים פיתחו תרגול מיינדפולנס על מנת לפתח מודעות לדברים אלו, ולהביא אותם אל תודעתם כאשר הם עוטים את הגלימה בבוקר. מנקודת מבט יהודית, מדובר על הרבה יותר מאשר לשפוט שיפוט צדק. אנושיות, חמלה ואמפתיה בהליכים משפטיים הן הדרכים שבהן אנו שומרים את שערי התשובה פתוחים, ואת האפשרות לדרך לשיקום, בלי לוותר על הדרישה שאנשים יקחו אחריות על מעשיהם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב ראובן גרינוולד הוא מנהל תוכנית שנה בישראל של Hebrew Union College, שהיא תוכנית שנתית ראשונה המתקיימת בירושלים עבור סטודנטים לרבנות ולחזנות, אשר יוסמכו בארצות הברית לאחר חמש שנות לימוד. ראובן הפך לאזרח ישראלי לפני חמש שנים כדי לעמוד בראש תוכנית זו. לפני כן ראובן עסק בתחום הקשר לישראל בארגון URJ (האיגוד ליהדות רפורמית) ובסוכנות היהודית לישראל. קודם לכן שימש כמנהל של שני בתי ספר יום יהודיים מובילים. ראובן הוסמך לרבנות בסמינר התיאולוגי היהודי (JTS) והיה עמית ירושלים במכון מנדל למנהיגות כאן בירושלים. מאז שעבר לישראל, ראובן מעורב בפעילות של ארגונים כמו רבנים למען זכויות אדם, בני אברהם והשמאל האמוני, והוא חבר בשתי קהילות: סוד שיח וקול הנשמה.
בדברים פרק א', פסוקים ט-טו, משה מספר שכבר בהר סיני הוא הקים מערכת של שופטים, משופטים נמוכים יותר ועד משה עצמו, כיוון ששפיטת כל תיקי העם תהיה יותר מדי לאיש אחד לבדו (דברים, א', יז). הסיפור החוזר בספר דברים של אירוע המוכר משמות יח הוא שונה. בספר שמות, הסיבה ליצירת מערכת שיפוטית היא פרוצדורלית. בספר דברים ההיגיון הפרוצדורלי מוסבר גם כמוסר שיפוטי: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִיבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". (דברים, א', טז-יז)
הלשון כאן מרמזת שהדאגה לחלש בעת הכרעת דין נובעת מתוכחת התורה לעם המתהווה על עיצוב חברה צודקת: כי גרים ועבדים הייתם בארץ מצרים.
כשהתורה מדברת על מוסר וצדק, היא מלמדת את הלקח במונחים תיאולוגיים. כמו כאן בדברים א', הקריאה להגן על הפגיעים מנוסחת באופן הבא: "לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוהים הוא". החומש של התנועה הרפורמית האמריקאית מסביר: "אל תפחדו מאף אחד כשהאמת על כף המאזניים". הערה זו, לדעתי, אינה מתייחסת מספיק לצד הדתי של המצווה.
הציווי לא תגורו, שמתורגם כ-"אל תפחדו", מגיע מהשורש גור או יגור, שלעתים קרובות מושווה לשורש הנרדף הנפוץ יותר פחד. בחינה של הפועל גור/יגור מציעה שהוא מבטא פחד גדול או אימה ממישהו שנתפס כבעל כוח רב יותר, שיכול להיות אפילו אלוהים. אז דברים א', יז, יכול לומר: "השופט צריך לפחד מלהעליב את אלוהים יותר משהוא מפחד להעליב אדם כלשהו" (ג'פרי טיגאי, פירוש JPS לתורה: דברים).
רבי חנן בתלמוד אומר ש"לא תגורו" משמעו: ״אל תכניס דבריך מפני איש״. רש"י על התורה (דברים, א, יז) מסביר שרבי חנן אולי הבין את תגורו כמגיע מהשורש אגר, שפירושו לאסוף. רבי חנן מצייר תמונה של האופן שבו לשימוש לרעה בכוח יש השפעה משתיקה.
רבי נחמן מברסלב מציע את ההערכה התיאולוגית העמוקה ביותר לאזהרה זו, ביישומו של הציווי מחוץ להקשרו המקורי. אני חושב שתובנתו התיאולוגית יכולה להיקרא בחזרה על מצבם של בתי המשפט: "וַאֲזַי יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם יוֹשֵׁב לְדַבֵּר בַּחֲבֵרוֹ, זֶה בְּחִינַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יוֹמָא דְדִינָא, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְדָן אֶת חֲבֵרוֹ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֶּה מְאֹד, וּלְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ הֵיטֵב אִם הוּא רָאוּי לָזֶה לִשְׁפֹּט אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא, כִּי רַק הוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ רָאוּי לִשְׁפֹּט אֶת הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ' (אבות פ"ב)". (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א, יד)
רבי נחמן אומר שבכל פעם שאדם יושב ומדבר עם אחר, הם עלולים ליפול לשיפוט זה של זה, והשיחה הופכת ל"רגע ראש השנה" אישי עבורם. לאורך תורתו, רבי נחמן חוזר לרעיון שתמיד עלינו לגשת לאדם אחר עם מירב האמפתיה. כשהוא מצטט את פסוק יז בפרק א' של ספר דברים, רבי נחמן מלמד שיש לגשת לשיפוט אחרים בזהירות, בענווה ובאמפתיה, כי אנחנו לא רואים הכל כפי שאלוהים רואה.
אם נקרא את התיאולוגיה הזו בהקשר המודרני, של שופטים המשמשים בבתי המשפט ובמערכות הצדק, הרי נרצה ששופטים המשמשים בדין יזכרו את אנושיותם. שיבדקו את עצמם, ויוודאו שהם ניגשים למשימת השיפוט בזהירות המרבית, על מנת לפעול בדייקנות, וישתמשו באמפתיה כדי להבין את האדם שמאחורי העובדות היבשות של המקרה שלפניהם. שופטים מסוימים פיתחו תרגול מיינדפולנס על מנת לפתח מודעות לדברים אלו, ולהביא אותם אל תודעתם כאשר הם עוטים את הגלימה בבוקר. מנקודת מבט יהודית, מדובר על הרבה יותר מאשר לשפוט שיפוט צדק. אנושיות, חמלה ואמפתיה בהליכים משפטיים הן הדרכים שבהן אנו שומרים את שערי התשובה פתוחים, ואת האפשרות לדרך לשיקום, בלי לוותר על הדרישה שאנשים יקחו אחריות על מעשיהם.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב ראובן גרינוולד הוא מנהל תוכנית שנה בישראל של Hebrew Union College, שהיא תוכנית שנתית ראשונה המתקיימת בירושלים עבור סטודנטים לרבנות ולחזנות, אשר יוסמכו בארצות הברית לאחר חמש שנות לימוד. ראובן הפך לאזרח ישראלי לפני חמש שנים כדי לעמוד בראש תוכנית זו. לפני כן ראובן עסק בתחום הקשר לישראל בארגון URJ (האיגוד ליהדות רפורמית) ובסוכנות היהודית לישראל. קודם לכן שימש כמנהל של שני בתי ספר יום יהודיים מובילים. ראובן הוסמך לרבנות בסמינר התיאולוגי היהודי (JTS) והיה עמית ירושלים במכון מנדל למנהיגות כאן בירושלים. מאז שעבר לישראל, ראובן מעורב בפעילות של ארגונים כמו רבנים למען זכויות אדם, בני אברהם והשמאל האמוני, והוא חבר בשתי קהילות: סוד שיח וקול הנשמה.