פרשת "בהעלותך", השלישית בספר במדבר החל מתחילת פרק ח' ועד פסוק ט"ז בפרק יב', עוסקת בהתארגנות ליציאה לכיוון הארץ, פתרון בעיות חברה וקביעת תקנות וחוקים להמשך בניית החברה. כמו, הכנת הלויים (המנהיגות הדתית) לעבודת הקודש, חיזוק מנהיגותו של משה על ידי צירוף חתנו, יתרו (הוא חובב בן רעואל בפרק) וההחלטה על פסח שני למחמיצים את הראשון.
בדברי, אנסה לצייר מנהיגות שונה מהמוכרת לנו בימים אלה בישראל, שעובדת לטובת הכלל כי בשנה השנייה ליציאת מצריים כל מה שהיו צריכים, יוצאי מצרים, הוא גיבושם ובנייתם כעם.
אחרי שסיקרנתי, עצה שלי, לכו קראו את הפרשה.
בשנה השניה לנדודיהם, מגיעים בני ישראל אל רגע ההתארגנות למסעם כנענה ושם צצות סוגיות המצריכות פתרון. משה, המנהיג הבלתי מעורער, אך המאותגר, על ידי העם, מנסה לבנות היררכיה וסדר בערב רב הזה שהוא מנהל. תחילת הפרשה עוסקת בדמות הלוויים משרתי הקודש האמורים להיות נקיים מכל רבב, "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה". (במדבר, ח, יד-טו ) טהורים ובשקיפות מלאה, הנהגה לדוגמה כדי שמנהיגותם תהיה ראויה מתוך מעשיהם ולא עקב תפקידם או תואריהם.
גם משה, נתקל בטענות קשות על תנאי החיים של העם ובצר לו קורא לעזרה ואדוני שולח לעם אותות קשים ומאיימים לחיזוק מנהיגות משה. משה עצמו, לא מסתפק בתמיכה ובונה, לקראת הבאות, מנהיגות משותפת ותומכת מחכמי העם ואף מזמין את חתנו, יתרו, להצטרף להנהגה. "ויֵּצֵא מֹשֶׁה--וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם, אֵת דִּבְרֵי ה'; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל." (במדבר, יא, כד).
משה מוכיח לנו מנהיגות ששכחנו בשנים האחרונות בארצנו . בתקופה כל כך קדומה, עוד לפני רקיחת הדמוקרטיה, כשהכירו שלטון יחיד, בלבד, כפי שפגשו במצרים, מוכיח משה את יכולתו לשתף פעולה עם ראויים נוספים בהנהגה, ללא חשש. משה הקדיש את חייו לתפקיד בו הושם ושאף להצליח בו בכל מאודו לא להאדרת שמו. צניעותו ונטייתו להיעזר בחוכמת אחרים, עזרו לבניית מנהיגותו המוערכת עד היום.
זה המקום להיזכר. משה ישן על האדמה, כמו וביחד עם העם. הלך רגלית ביחד עם כולם, לא בנה לעצמו "אפיריון ציון" כדי להינשא ולהתנשא.
הסדר נוסף שנקבע בפרשה הוא "פסח שני" שהונהג בעקבות דרישת העם. מכיוון שהיו מבני ובנות העם שהחמיצו את הפסח הראשון, שנחוג במדבר, עקב טומאה או מסיבות אחרות, דרשו לחוות את הפסח.
חג מרכזי מאוד וציון דרך חשוב מאוד בבניית העם היוצא ממצרים ונחוג לראשונה בהיסטוריה, בשנה השנייה לצאתם ממצרים. לאחר דין ודברים ובהסכמה מלאה בין המתדיינים הוחלט על הפסח השני, שנחוג חודש אחרי, בדיוק.
"וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן-בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר, ט, ו-ז) "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ". (במדבר, ט, י-יא).
לומדים אנו כי הנטייה הכללית של משה הייתה להכיל את ה"שונים" בעם, עם יוצאי הדופן "האחרים", משה שאף, לאחדות ולא לאחידות המקפחת כל מי שאיננו בממוצע הרחב, הוא מתח את גבולות הגזרה של מי הוא "העם".
מהדגשים אלה למדנו מהי מנהיגות בונה, מהי מנהיגות הוגנת, בה יש מקום לטענות להישמע ונמצא להן פתרון מכיל ומאפשר. למדנו על צניעות בהובלה לטובת העם כולו.
באירועים נוספים בפרשה, מתבלטות תכונות נוספות של בניית נורמות של שוויון, כמו בחוקי הפסח שכולם יחוגו, היהודים ושאינם יהודים, הנמצאים באותה חברה.
השאיפה, ליצור חברת שווים, בה לכל אחד ואחת מקום, חייבת לחיות אתנו היום, כי זוהי, בדיוק ה "גרסא דינקותא" שלנו. היא הדנ"א שלנו.
אנחנו, שלא כמו בזמנים ההם, בוחרים את מנהיגינו, עלינו חובת ההוכחה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דובי אביגור, רב הומניסטי חופשי, חי ברקפת, חבר ועד "קול רבני לזכויות אדם" וחבר ועד עמותת "לילך: לחיות ולמות בכבוד". פעיל חברתי, בעיקר בתחום הערבי יהודי וזכויות אדם.
בדברי, אנסה לצייר מנהיגות שונה מהמוכרת לנו בימים אלה בישראל, שעובדת לטובת הכלל כי בשנה השנייה ליציאת מצריים כל מה שהיו צריכים, יוצאי מצרים, הוא גיבושם ובנייתם כעם.
אחרי שסיקרנתי, עצה שלי, לכו קראו את הפרשה.
בשנה השניה לנדודיהם, מגיעים בני ישראל אל רגע ההתארגנות למסעם כנענה ושם צצות סוגיות המצריכות פתרון. משה, המנהיג הבלתי מעורער, אך המאותגר, על ידי העם, מנסה לבנות היררכיה וסדר בערב רב הזה שהוא מנהל. תחילת הפרשה עוסקת בדמות הלוויים משרתי הקודש האמורים להיות נקיים מכל רבב, "וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה". (במדבר, ח, יד-טו ) טהורים ובשקיפות מלאה, הנהגה לדוגמה כדי שמנהיגותם תהיה ראויה מתוך מעשיהם ולא עקב תפקידם או תואריהם.
גם משה, נתקל בטענות קשות על תנאי החיים של העם ובצר לו קורא לעזרה ואדוני שולח לעם אותות קשים ומאיימים לחיזוק מנהיגות משה. משה עצמו, לא מסתפק בתמיכה ובונה, לקראת הבאות, מנהיגות משותפת ותומכת מחכמי העם ואף מזמין את חתנו, יתרו, להצטרף להנהגה. "ויֵּצֵא מֹשֶׁה--וַיְדַבֵּר אֶל־הָעָם, אֵת דִּבְרֵי ה'; וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל." (במדבר, יא, כד).
משה מוכיח לנו מנהיגות ששכחנו בשנים האחרונות בארצנו . בתקופה כל כך קדומה, עוד לפני רקיחת הדמוקרטיה, כשהכירו שלטון יחיד, בלבד, כפי שפגשו במצרים, מוכיח משה את יכולתו לשתף פעולה עם ראויים נוספים בהנהגה, ללא חשש. משה הקדיש את חייו לתפקיד בו הושם ושאף להצליח בו בכל מאודו לא להאדרת שמו. צניעותו ונטייתו להיעזר בחוכמת אחרים, עזרו לבניית מנהיגותו המוערכת עד היום.
זה המקום להיזכר. משה ישן על האדמה, כמו וביחד עם העם. הלך רגלית ביחד עם כולם, לא בנה לעצמו "אפיריון ציון" כדי להינשא ולהתנשא.
הסדר נוסף שנקבע בפרשה הוא "פסח שני" שהונהג בעקבות דרישת העם. מכיוון שהיו מבני ובנות העם שהחמיצו את הפסח הראשון, שנחוג במדבר, עקב טומאה או מסיבות אחרות, דרשו לחוות את הפסח.
חג מרכזי מאוד וציון דרך חשוב מאוד בבניית העם היוצא ממצרים ונחוג לראשונה בהיסטוריה, בשנה השנייה לצאתם ממצרים. לאחר דין ודברים ובהסכמה מלאה בין המתדיינים הוחלט על הפסח השני, שנחוג חודש אחרי, בדיוק.
"וַיְהִי אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אַהֲרֹן-בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (במדבר, ט, ו-ז) "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ". (במדבר, ט, י-יא).
לומדים אנו כי הנטייה הכללית של משה הייתה להכיל את ה"שונים" בעם, עם יוצאי הדופן "האחרים", משה שאף, לאחדות ולא לאחידות המקפחת כל מי שאיננו בממוצע הרחב, הוא מתח את גבולות הגזרה של מי הוא "העם".
מהדגשים אלה למדנו מהי מנהיגות בונה, מהי מנהיגות הוגנת, בה יש מקום לטענות להישמע ונמצא להן פתרון מכיל ומאפשר. למדנו על צניעות בהובלה לטובת העם כולו.
באירועים נוספים בפרשה, מתבלטות תכונות נוספות של בניית נורמות של שוויון, כמו בחוקי הפסח שכולם יחוגו, היהודים ושאינם יהודים, הנמצאים באותה חברה.
השאיפה, ליצור חברת שווים, בה לכל אחד ואחת מקום, חייבת לחיות אתנו היום, כי זוהי, בדיוק ה "גרסא דינקותא" שלנו. היא הדנ"א שלנו.
אנחנו, שלא כמו בזמנים ההם, בוחרים את מנהיגינו, עלינו חובת ההוכחה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דובי אביגור, רב הומניסטי חופשי, חי ברקפת, חבר ועד "קול רבני לזכויות אדם" וחבר ועד עמותת "לילך: לחיות ולמות בכבוד". פעיל חברתי, בעיקר בתחום הערבי יהודי וזכויות אדם.