פרשת בא מתרחשת ברגע טעון במיוחד: בני ישראל עדיין במצרים, טרם היציאה למסע אל עבר החירות. דווקא שם, בלב השעבוד, ניתנות להם מצוות יסוד המגדירות מהי חירות אמיתית: שמירה על הזיכרון, קביעה של זמן ולקיחת אחריות מוסרית.
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
(שמות יג, ח)
עוד לפני שבני ישראל חופשיים, הם מצווים לזכור ולספר. לא סיפור של גבורה וניצחון, אלא סיפור של עבדות, של פגיעות, של שלילת זכויות. התורה מבינה שעם שאינו זוכר את פגיעותו – עלול לפגוע באחרים. הזיכרון איננו נוסטלגיה; הוא אחריות. הוא נועד לעצב מצפן מוסרי, שיזכיר לנו שוב ושוב מה משמעותה של חירות אנושית.
"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(שמות כב, כ)
הזיכרון הזה אינו מרומם אותנו מעל אחרים – אלא מחייב אותנו כלפיהם. הוא תובע מאיתנו רגישות, זהירות, ובעיקר: סירוב להפוך את סבלו של הזולת לשקוף.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"
(שמות יב, ב)
המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל היא מצוות הזמן – קידוש החודש. באמצעות הציווי הזה מעביר הקב"ה את האחריות על הזמן לידיים אנושיות. זוהי אמירה עמוקה ורדיקלית: החירות מתחילה ביכולת לבחור. לבחור מתי לעצור, מתי להתבונן, מתי לומר: זאת לא הדרך.
בעולם שבו פגיעה בזכויות אדם עלולה להפוך לשגרה, קידוש הזמן הוא קריאה מוסרית חדה: אין זה טבע הדברים. אם בני אדם יכולים להיות אחראים לקביעת מועדים – הם יכולים וצריכים להיות אחראים גם לבחירותיהם המוסריות.
ראש חודש שבט מדגיש זאת במיוחד. זהו זמן של פריחה והתחדשות, ראש השנה לאילנות. דווקא מתוך החורף, מתוך אדמה קשה וסדוקה, מופיעים ניצנים ראשונים. חודש שבט מזכיר לנו שהתקווה איננה תמימות, אלא החלטה מודעת להאמין באפשרות של תיקון וביכולתם של בני אדם לפעול למענו.
מדוע אנו קוראים על עשר המכות דווקא בעונה של התחדשות? אולי כדי להזכיר שמצרים ושבט חיים בתוכנו בעת ובעונה אחת. בכל חברה פועלים כוחות של פחד, של דיכוי ושל אדישות – ובכל חברה קיימת גם האפשרות לבחור אחרת. יציאת מצרים איננה רק אירוע היסטורי; היא תהליך מתמשך. חירות שאינה מלווה באחריות מוסרית עלולה להפוך במהירות לשעבוד חדש.
שירה של בלה שור לפרשת בא מזכירה לנו זאת בפשטות חדה:
בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה
וְאָמַרְתִּי לוֹ
שַׁלְּחֵנִי מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת
הוּא הִסְתַּכֵּל בִּי
עָנָה לִי בְּקֹשִׁי
מָה רְצוֹנְךָ מִמֶּנִּי
בְּיָדְךָ הַדָּבָר
לַעֲשׂוֹתוֹ.
הקריאה לחירות אינה מופנית רק לפרעה. היא מופנית לכל מי שמחזיק בכוח – פוליטי, צבאי, משפטי או אזרחי.
פרשת בא קוראת לנו לא רק לזכור, אלא לפעול; להתנגד; לא לעמוד מנגד.
לזכור את מצרים כדי לזהות עוול בהווה.
לקדש את הזמן כדי לבחור בחיים, בכבוד האדם ובצלם אלוהים.
לספר את הסיפור – כדי שלא נתרגל לאי־צדק.
הצטרפו אלינו לנטיעות של צדק, המחברות שורשים לאדמה ולערכים.
הגיעו לדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והשמיעו קול ברור בעד חיי אדם, נגד עונש מוות ונגד נרמול של אלימות.
הצטרפו לנוכחות מגינה בבקעת הירדן ובמקומות נוספים, שבהם עצם הנוכחות האנושית שלנו היא אמירה מוסרית.
החירות איננה רעיון מופשט. היא מתגשמת במעשים קטנים ומתמידים, בבחירה לא להסיט מבט ובהסכמה לשאת באחריות.
מי ייתן ונדע, כיחידים וכחברה, לבחור שוב ושוב בדרך החירות – ולצעוד בה יחד.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרַבָּה לאנה זילברמן סולוביי היא רבת קהילת קמץ (קהילת מבשרת ציון) וחברת ועד מנהל ב"קול רבני לזכויות אדם".
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"
(שמות יג, ח)
עוד לפני שבני ישראל חופשיים, הם מצווים לזכור ולספר. לא סיפור של גבורה וניצחון, אלא סיפור של עבדות, של פגיעות, של שלילת זכויות. התורה מבינה שעם שאינו זוכר את פגיעותו – עלול לפגוע באחרים. הזיכרון איננו נוסטלגיה; הוא אחריות. הוא נועד לעצב מצפן מוסרי, שיזכיר לנו שוב ושוב מה משמעותה של חירות אנושית.
"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
(שמות כב, כ)
הזיכרון הזה אינו מרומם אותנו מעל אחרים – אלא מחייב אותנו כלפיהם. הוא תובע מאיתנו רגישות, זהירות, ובעיקר: סירוב להפוך את סבלו של הזולת לשקוף.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"
(שמות יב, ב)
המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל היא מצוות הזמן – קידוש החודש. באמצעות הציווי הזה מעביר הקב"ה את האחריות על הזמן לידיים אנושיות. זוהי אמירה עמוקה ורדיקלית: החירות מתחילה ביכולת לבחור. לבחור מתי לעצור, מתי להתבונן, מתי לומר: זאת לא הדרך.
בעולם שבו פגיעה בזכויות אדם עלולה להפוך לשגרה, קידוש הזמן הוא קריאה מוסרית חדה: אין זה טבע הדברים. אם בני אדם יכולים להיות אחראים לקביעת מועדים – הם יכולים וצריכים להיות אחראים גם לבחירותיהם המוסריות.
ראש חודש שבט מדגיש זאת במיוחד. זהו זמן של פריחה והתחדשות, ראש השנה לאילנות. דווקא מתוך החורף, מתוך אדמה קשה וסדוקה, מופיעים ניצנים ראשונים. חודש שבט מזכיר לנו שהתקווה איננה תמימות, אלא החלטה מודעת להאמין באפשרות של תיקון וביכולתם של בני אדם לפעול למענו.
מדוע אנו קוראים על עשר המכות דווקא בעונה של התחדשות? אולי כדי להזכיר שמצרים ושבט חיים בתוכנו בעת ובעונה אחת. בכל חברה פועלים כוחות של פחד, של דיכוי ושל אדישות – ובכל חברה קיימת גם האפשרות לבחור אחרת. יציאת מצרים איננה רק אירוע היסטורי; היא תהליך מתמשך. חירות שאינה מלווה באחריות מוסרית עלולה להפוך במהירות לשעבוד חדש.
שירה של בלה שור לפרשת בא מזכירה לנו זאת בפשטות חדה:
בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה
וְאָמַרְתִּי לוֹ
שַׁלְּחֵנִי מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת
הוּא הִסְתַּכֵּל בִּי
עָנָה לִי בְּקֹשִׁי
מָה רְצוֹנְךָ מִמֶּנִּי
בְּיָדְךָ הַדָּבָר
לַעֲשׂוֹתוֹ.
הקריאה לחירות אינה מופנית רק לפרעה. היא מופנית לכל מי שמחזיק בכוח – פוליטי, צבאי, משפטי או אזרחי.
פרשת בא קוראת לנו לא רק לזכור, אלא לפעול; להתנגד; לא לעמוד מנגד.
לזכור את מצרים כדי לזהות עוול בהווה.
לקדש את הזמן כדי לבחור בחיים, בכבוד האדם ובצלם אלוהים.
לספר את הסיפור – כדי שלא נתרגל לאי־צדק.
הצטרפו אלינו לנטיעות של צדק, המחברות שורשים לאדמה ולערכים.
הגיעו לדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, והשמיעו קול ברור בעד חיי אדם, נגד עונש מוות ונגד נרמול של אלימות.
הצטרפו לנוכחות מגינה בבקעת הירדן ובמקומות נוספים, שבהם עצם הנוכחות האנושית שלנו היא אמירה מוסרית.
החירות איננה רעיון מופשט. היא מתגשמת במעשים קטנים ומתמידים, בבחירה לא להסיט מבט ובהסכמה לשאת באחריות.
מי ייתן ונדע, כיחידים וכחברה, לבחור שוב ושוב בדרך החירות – ולצעוד בה יחד.
------------------------------------------------------------------------------------------------
הרַבָּה לאנה זילברמן סולוביי היא רבת קהילת קמץ (קהילת מבשרת ציון) וחברת ועד מנהל ב"קול רבני לזכויות אדם".