בדברי הפרשנות של ענת הופמן לפרשת תולדות בספר המופלא דַּבְּרִי תּוֹרָה, היא סוקרת את התעלולים הטקסטואליים שביצעו פרשנים רבים עם משפט אחד מתוך הפרשה: "וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃" (בראשית, כה, כב). לפי הופמן השורה התחתונה ברורה – דורשי המדרשים לא יכלו לעמוד בכך שלאמנו רבקה יש זכות ראשונים שכזו בספר בראשית ובסיפורי האבות, להיות הראשונה שיוזמת קשר בלתי אמצעי עם אלוהים. במאמציה להשיב ליוזמה של רבקה את הכבוד הראוי לה, להפוך אותה למה שהיא באמת – מהלך אמיץ, נועז וחתרני, של אישה אחת התובעת דין וחשבון מאלוהים אחד, מציינת הופמן גם את שני הפעלים החוזרים בחלק זה של הסיפור: הל"כ – ממנו צומחת ההלכה כולה, ודר"ש– התביעה מאדם או מטקסט לשנות ולהשתנות.
בניגוד לרבקה, ההולכת והדורשת, הרי שיעקב הוא "אישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים" (בראשית כה, כז). אף על פי כן רבקה אוהבת את יעקב (בראשית, כה, כח), שעל פי תיאור זה נבדל ממנה מאוד. האם השנייה מאופיינת בהיותה אישה אקטיבית, ונמרצת, שתולדותיה רצופות פעילות, החלטות ושינויים גורליים, החל מבחירתה ללכת עם אליעזר ועד היציאה לדרוש את אלוהים, שגונבת עבור בנה האהוב את הבכורה בתחבולות ובערמומיות. אין כאן לא תום עודף, ונדמה שגם ישיבת האוהלים, תפקיד נשי מסורתי, היא ממנה והלאה. ואולי זה מה שבלבל את הפרשנים במשך הדורות, עד שהגיעו הפרשניות, ודרשו שנספר סיפור אחר.
בדברים שנשאה ד"ר שרה ברנשטיין, מנכ"לית מרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג, באירוע שנערך בותיקן לציון 60 שנה להצהרת Nostra Aetate, ההצהרה שפרסמה הכנסייה הקתולית המכירה בחשיבותן של דתות אחרות, ומבקשת להתמודד עם דורות של אלימות, ניכור ובוז, היא מזכירה לנו שני דברים: ראשית שעל מנת לחולל שינוי עלינו להתמודד עם האמונות העמוקות ביותר של עצמנו לגבי המציאות, ושנית – וחשוב מכך: שאל מול אכזריות וחוסר צדק – אבדן התקווה הוא כניעה. לוותר יהיה לשתף פעולה עם החושך. תקווה היא ציווי מוסרי, והחלטה מודעת, ועלינו להמשיך לעבוד כדי לחולל שינוי כנגד כל הסיכויים.
בדבר התורה שלו לפרשה זו בעלון זה, שפורסם בשנה שעברה, דרש הרב עמיחי לאו-לביא:
"הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה
שְׁנֵי תוֹמִים בְּבִטְנָך וְהִתְבָּרְכוּ יַחְדָּֽו
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַת הַיָּם
וְהִתְבָּרְכוּ בְם כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ
מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל
לחַיִּֽים
בְּשָׁלוֹם."
סיפור חדש, סיפור אחר, של חיים ושל שלום.
קשה לכתוב על חיים ושלום בזרוע שעדיין פצועה ממתקפת טרור יהודי, מתקפה שהאחראים לה עוד לא נתפסו.
קשה לדמיין עתיד אחר בתוך אבק המלחמה ועשן השריפות, בתוך תמונות הכאב והסבל האינסופיות שנצרבו ברשתיות עינינו בשנתיים האחרונות.
קשה מאוד לא לתת לפחד ולייאוש לשתק אותנו, מול האיומים מן הבית ומן החוץ.
קשה לזכור שתקווה היא עבודה פנימית, ולא אירוע חיצוני.
ובכל זאת. זה צו השעה.
השעה הרעה הזו דורשת מאיתנו, שוללת מאיתנו את הפריווילגיה להיות אנשים תמימים ויושבים אוהלים, ותובעת: לכו, צאו, ודרשו. דרשו שינוי, דרשו אחרת, דרשו חיים, דרשו שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דנה שרון היא ראש רשת הרבנות של קול רבני לזכויות אדם. הוסמכה לרבנות על-ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים ב-2021. לאחרונה נפגעה במתקפת טרור יהודי שאירעה בזמן נוכחות מגינה במסיק הזיתים באיזור דיר איסתיא.
בניגוד לרבקה, ההולכת והדורשת, הרי שיעקב הוא "אישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים" (בראשית כה, כז). אף על פי כן רבקה אוהבת את יעקב (בראשית, כה, כח), שעל פי תיאור זה נבדל ממנה מאוד. האם השנייה מאופיינת בהיותה אישה אקטיבית, ונמרצת, שתולדותיה רצופות פעילות, החלטות ושינויים גורליים, החל מבחירתה ללכת עם אליעזר ועד היציאה לדרוש את אלוהים, שגונבת עבור בנה האהוב את הבכורה בתחבולות ובערמומיות. אין כאן לא תום עודף, ונדמה שגם ישיבת האוהלים, תפקיד נשי מסורתי, היא ממנה והלאה. ואולי זה מה שבלבל את הפרשנים במשך הדורות, עד שהגיעו הפרשניות, ודרשו שנספר סיפור אחר.
בדברים שנשאה ד"ר שרה ברנשטיין, מנכ"לית מרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג, באירוע שנערך בותיקן לציון 60 שנה להצהרת Nostra Aetate, ההצהרה שפרסמה הכנסייה הקתולית המכירה בחשיבותן של דתות אחרות, ומבקשת להתמודד עם דורות של אלימות, ניכור ובוז, היא מזכירה לנו שני דברים: ראשית שעל מנת לחולל שינוי עלינו להתמודד עם האמונות העמוקות ביותר של עצמנו לגבי המציאות, ושנית – וחשוב מכך: שאל מול אכזריות וחוסר צדק – אבדן התקווה הוא כניעה. לוותר יהיה לשתף פעולה עם החושך. תקווה היא ציווי מוסרי, והחלטה מודעת, ועלינו להמשיך לעבוד כדי לחולל שינוי כנגד כל הסיכויים.
בדבר התורה שלו לפרשה זו בעלון זה, שפורסם בשנה שעברה, דרש הרב עמיחי לאו-לביא:
"הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה
שְׁנֵי תוֹמִים בְּבִטְנָך וְהִתְבָּרְכוּ יַחְדָּֽו
כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַת הַיָּם
וְהִתְבָּרְכוּ בְם כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ
מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל
לחַיִּֽים
בְּשָׁלוֹם."
סיפור חדש, סיפור אחר, של חיים ושל שלום.
קשה לכתוב על חיים ושלום בזרוע שעדיין פצועה ממתקפת טרור יהודי, מתקפה שהאחראים לה עוד לא נתפסו.
קשה לדמיין עתיד אחר בתוך אבק המלחמה ועשן השריפות, בתוך תמונות הכאב והסבל האינסופיות שנצרבו ברשתיות עינינו בשנתיים האחרונות.
קשה מאוד לא לתת לפחד ולייאוש לשתק אותנו, מול האיומים מן הבית ומן החוץ.
קשה לזכור שתקווה היא עבודה פנימית, ולא אירוע חיצוני.
ובכל זאת. זה צו השעה.
השעה הרעה הזו דורשת מאיתנו, שוללת מאיתנו את הפריווילגיה להיות אנשים תמימים ויושבים אוהלים, ותובעת: לכו, צאו, ודרשו. דרשו שינוי, דרשו אחרת, דרשו חיים, דרשו שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב דנה שרון היא ראש רשת הרבנות של קול רבני לזכויות אדם. הוסמכה לרבנות על-ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים ב-2021. לאחרונה נפגעה במתקפת טרור יהודי שאירעה בזמן נוכחות מגינה במסיק הזיתים באיזור דיר איסתיא.