בפרשתנו, נמצאת השיחה של אברהם עם אלוהים על הריסת העיר סדום ועמורה יחד עם תושביה. אלוהים מסכים שאם יש עשרה צדיקים (אני מפרשת את המילה ״צדיקים״ כ״פועלי צדק״ כי אני לא מאמינה בקטגוריות של ״צדיק״ ו״רשע״, אלא ב״רודפי צדק״ ו״רודפי אי-צדק, או רשע״) בעיר, העיר כולה תינצל.

בסוף, כנראה שאין אפילו עשרה תושבי העיר שמוכנים להרים קול של צדק בין הרעש ההמוני כדי להציל את המלאכים (לדעתי, גם לוט נכשל במבחן כי הוא היה מוכן לזרוק את בנותיו להמוני סדום במקום המלאכים), אבל העיקרון נשאר. אילו היו מרימים את קולם, אלוהים היה מציל אותם. יש תמיד תועלת להרים קול של צדק, אפילו מהמקום של המיעוט.

אם אנחנו מאמינים כמו אברהם ש״השופט כל הארץ… יעשה משפט״ (בראשית י״ח: כ״ה), באמצעות הרמת קול של צדק כלפי אחרים, נוכל גם להציל את עצמנו. וגם אם לא, גם אם אין צדק ומשפט בחיים ובעולם, גם אם אנחנו לא חיים במציאות הוגנת, עדיף לנסות, עדיף להיות בין רודפי צדק במקום להיות בין אלה שמרימים ידיים וזורמים עם אי-צדק וחוסר משפט.

כבר שלוש שנים, הרב איאן צ'סיר-טרן ואני מפגינים מול ביתו של שכננו, שר התפוצות עמיחי שיקלי. שיקלי הוא חבר ליכוד ימני קיצוני, המזדהה עם בן גביר וסמוטריץ' ברבות מדעותיו. הוא גר במרחק 100 מטרים גם ממני וגם מהרב איאן.

אנו חשים חובה מוסרית להרים את קולנו נגדו ולהראות שהוא אינו מייצג אותנו או את הקיבוץ שלנו, שנוסד על ידי יהודים מהתנועה המסורתית וכולל בחזון שלו עמידה על ערכים ליברליים, שוויון, צדק ושלום, וחיים בהרמוניה עם שכנינו הערבים. אנו חשים גם חובה להראות שלא ניתן לו להשתמש בקיבוץ שלנו כמפלט מפני ביקורת ציבורית. אנו חשים צורך להשתמש בזכותנו לחופש הביטוי והמחאה כדי להראות לו מה אנו מרגישים ולהראות לאחרים שהוא לא מדבר בשמנו.

שיקלי התנגד למחאותינו מההתחלה ועשה כל שביכולתו להשתיק ולהרחיק אותנו. עד לאחרונה, הייתה לנו הבנה עם המשטרה שכל עוד לא נשתמש במגפונים נוכל למחות באופן קבוע. המחאות שלנו (שכללו אחרים מהיישוב והאזור גם) היו שלוות - כללו נאומים קצרים, שירים, קריאות, עמידה וישיבה בשקט עם שלטים, וקריאת שמות של חטופים. עם זאת, שיקלי ואשתו ניסו להשתמש במזכירות הקיבוץ, במועצה האזורית, בבתי המשפט, במשטרה, בלחץ חברתי וברשתות החברתיות כדי לעצור את הפעילות שלנו.

לא ויתרנו.

ואז, לפני חודשיים, המשטרה אמרה לנו שעלינו לזוז, שאסור לנו לעמוד מול ביתו של שיקלי. הם אמרו שיש הנחיות חדשות מלמעלה. כשסירבנו לזוז, הם עיכבו אותנו והביאו אותנו לחקירה במשטרה.

הרב איאן ואני עוכבנו ארבע פעמים כבר על ידי המשטרה מחוץ לביתו של שכנינו השר עמיחי שיקלי. בפעם הראשונה, זה אירע תוך כדי הפגנה ברורה עם כמות מצומצמת של אחרים מחנתון (כולל רב נוסף, רב הומניסטי בשם אלעד ארנון) ועוד כ20 תושבי האזור. בפעם השנייה, רק ישבנו שנינו בשקט והחזקנו שלט, ועדיין עיכבו אותנו.

אז, שם בתחנת המשטרה, הגישו לנו מסמך חתום על ידי מפקד המשטרה של מחוז הצפון, בו נאמר שאסור לנו למחות בכלל, אפילו בשקט, מול ביתו של שיקלי. עד חמישה אנשים מורשים למחות בשקט בתוך הקיבוץ, כל עוד הם במרחק של יותר מ100 מטר מביתו של שיקלי. מחאות לא שקטות יכולות להתקיים רק מחוץ לשער חנתון. בעצם, אסרו עלינו למחות בתוך היישוב שלנו.

כמה ימים אחרי, הרב איאן ואני החלטנו לצאת ולשבת בשקט עם סרט דביק על הפה, לבושים בשחור. עיכבו אותנו גם אז. הם טענו שאנחנו מוחים. אנחנו טענו שאנחנו יושבים במדרכה שלנו בשקט, ושזו זכותינו.

שבועיים לאחר מכן, ביום שני השבוע, ערב יום הזכרון לרצח רבין, יצאנו לשיר שירי שלום באותו מקום על מדרכה בשכונתנו, מול ביתו של שיקלי. עיכבו אותנו שוב. אמרו שלא משנה מה נעשה, אפילו אם נשב בשקט ולא נעשה כלום, אסור לרב איאן ולי להיות שם בכלל, כי בעצם היותינו שם – בגלל מי שאנחנו – מוגדר כמחאה. זהו עיכוב על רקע פוליטי, ושימוש בכוח שלא כדין. הרב איאן ואני מסרבים לקבל את ההגבלות החדשות הללו על זכויותינו הדמוקרטיות לחופש ביטוי, חופש תנועה וחופש מחאה, ואנו ניאבק עבור השמירה על זכויות אלו. בעוד שאנו מארגנים כעת מחאות בכניסה לחנתון, מחוץ לשער הצהוב של היישוב, אנו גם ממשיכות לשבת מול ביתו של שיקלי ומסרבים לזוז אם המשטרה מגיעה - גם אם זה אומר שיעכבו אותנו שוב ושוב.

אנו ממשיכים גם למחות בכל רחבי הארץ - נגד הכיבוש, נגד הפשיעה הרצח ביישובים הערביים סביבנו בגליל, נגד הטרור היהודי המשתולל כעת בגדה המערבית, וכו׳... באופן כללי, למען שוויון, צדק ושלום. אבל במצב הפוליטי הנוכחי שלנו, לפעמים צריך לעמוד על זכויותינו שלנו גם, לא רק על זכויותיהם של אחרים. לפעמים צריך להיות קול של צדק אפילו אם אנחנו במיעוט ואפילו אם אנחנו עומדות מול כוחות שמרגישים כחזקים מאיתנו, ולהאמין שבסוף ״השופט כל הארץ… יעשה משפט״. ואם לא, לפחות הרמנו את קולנו נגד הקולות האחרים שמנסים להשתיק את שלנו.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

הרבה הד"ר חביבה נר-דוד היא מלווה רוחנית, סופרת ואקטיביסטית. היא הרבה המייסדת של שמיא: מקווה לגוף, לנפש ולנשמה - המקווה הפלורליסטי היחיד בישראל, הפתוח לכל המבקשים לטבול כפי שהם מבקשים זאת, שם היא מעבירה סדנאות ויוצרת טקסי מקווה מסורתיים וגם חדשניים. היא מלווה רוחנית למגוון של מטופלים, כולל גם רבנים, רבות ותלמידי רבנות מסביב לעולם. הרבה חביבה המחברת של שלושה ספרי מסע רוחני אוטוביוגרפים, שני רומנים והמחברת השותפה של ספר הילדים היחיד העוסק בחווית המקווה. בימים אלו עובדת חביבה על ספר אוטוביוגרפי על חוויותיה בשנתיים האחרונות של מלחמה, מנקודת מבטה כאקטיביסטית בחיפוש רוחני.