עם ישראל עומד ערב ראש השנה, ניצב מול חייו, מול אלוהיו, מול ההיסטוריה הארוכה של עמו. התורה פותחת:"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים כ״ט, ט׳). המילה "ניצבים" איננה סתם "עומדים". היא מבטאת יציבות, עמידה זקופה, עמידה מוסרית. התורה מציבה בפנינו קריאה עמוקה: עבודת ה, איננה כריעה והשתחוויה לפני סמל, אלא עמידה זקופה מתוך חירות פנימית, מתוך אחריות לצדק ולטוב.
בעבר השתחוו בני אדם לפסלי אבן ועץ. הנביאים לגלגו על ההבל הזה: "חֲצִיּוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ… וְיֶתֶר הוּא לְאֵל עָשָׂה" (ישעיהו מ״ד). היום איננו משתחווים לפסל, אלא לדגל. גם כאן – חתיכת חומר, פיסת בד – הופכת למוקד קדושה, לסמל שאין נוגעים בו ואין מערערים עליו. פעמים רבות חילול דגל נתפס כחמור יותר מפגיעה באדם חי.
וכאן מצויה הבעיה. כשהדגל הופך מקדמה לערכים למטרה בפני עצמה, אנו שוכחים את מהות הצדק, השוויון והחירות שהוא אמור לייצג. ההשתחוויה לסמל עלולה להביא אותנו להצדיק אלימות, הדרה או מלחמות בשם "כבוד הדגל". במקום לשאול האם אנו נאמנים לערכים, אנו שואלים האם אנו נאמנים לדגל מבד.
התורה מזמינה אותנו למהלך אחר. לא להשתחוות, אלא לעמוד ניצבים. לא להתבטל בפני חומר, אלא להישאר יציבים מולו. ויותר מכך – התורה מזכירה לנו מהו "הפסל" היחיד שראוי לכבוד: "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט׳, ו׳). האדם עצמו, כל איש ואישה, נושאים בקרבם את צלם האלוהות. מכאן נגזרים כבוד האדם, זכויות האדם, וחובתנו לשמור עליהם מכל משמר.
הדגל יכול להיות סמל חשוב, אך הוא איננו קדוש יותר מן האדם. הוא כלי, הוא אמצעי. כשאנו עומדים ניצבים, אנו מזכירים לעצמנו שהחיים והחירות קדושים יותר מן הבד. הפסל היחיד שמותר לנו הוא צלם אלוהים שבאדם – וכל השתחוויה אחרת, בין אם לפסל מאבן או לדגל מבד, היא חזרה לעגל הזהב בלבוש מודרני.
בימים אלה, כשאנו ניצבים כולנו בפני ה', התורה קוראת לנו לשוב אל הליבה: אל עמידה מוסרית, אל כבוד האדם שנברא בצלם, אל אחריות חברתית, אל שלום. לא להשתחוות לסמלים, אלא לעמוד זקופים כבני חורין, כעם שמבין שהקדושה נמצאת לא בצבעי הדגל, אלא בלב האנושי.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב חיים נהון הוא איש חינוך ורב ישראלי, פעיל לצדק חברתי ושלום. נולד וגדל בירושלים, היום חי ביפו ומלמד בבית ספר הדמוקרטי ביפו.
בעבר השתחוו בני אדם לפסלי אבן ועץ. הנביאים לגלגו על ההבל הזה: "חֲצִיּוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ… וְיֶתֶר הוּא לְאֵל עָשָׂה" (ישעיהו מ״ד). היום איננו משתחווים לפסל, אלא לדגל. גם כאן – חתיכת חומר, פיסת בד – הופכת למוקד קדושה, לסמל שאין נוגעים בו ואין מערערים עליו. פעמים רבות חילול דגל נתפס כחמור יותר מפגיעה באדם חי.
וכאן מצויה הבעיה. כשהדגל הופך מקדמה לערכים למטרה בפני עצמה, אנו שוכחים את מהות הצדק, השוויון והחירות שהוא אמור לייצג. ההשתחוויה לסמל עלולה להביא אותנו להצדיק אלימות, הדרה או מלחמות בשם "כבוד הדגל". במקום לשאול האם אנו נאמנים לערכים, אנו שואלים האם אנו נאמנים לדגל מבד.
התורה מזמינה אותנו למהלך אחר. לא להשתחוות, אלא לעמוד ניצבים. לא להתבטל בפני חומר, אלא להישאר יציבים מולו. ויותר מכך – התורה מזכירה לנו מהו "הפסל" היחיד שראוי לכבוד: "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט׳, ו׳). האדם עצמו, כל איש ואישה, נושאים בקרבם את צלם האלוהות. מכאן נגזרים כבוד האדם, זכויות האדם, וחובתנו לשמור עליהם מכל משמר.
הדגל יכול להיות סמל חשוב, אך הוא איננו קדוש יותר מן האדם. הוא כלי, הוא אמצעי. כשאנו עומדים ניצבים, אנו מזכירים לעצמנו שהחיים והחירות קדושים יותר מן הבד. הפסל היחיד שמותר לנו הוא צלם אלוהים שבאדם – וכל השתחוויה אחרת, בין אם לפסל מאבן או לדגל מבד, היא חזרה לעגל הזהב בלבוש מודרני.
בימים אלה, כשאנו ניצבים כולנו בפני ה', התורה קוראת לנו לשוב אל הליבה: אל עמידה מוסרית, אל כבוד האדם שנברא בצלם, אל אחריות חברתית, אל שלום. לא להשתחוות לסמלים, אלא לעמוד זקופים כבני חורין, כעם שמבין שהקדושה נמצאת לא בצבעי הדגל, אלא בלב האנושי.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב חיים נהון הוא איש חינוך ורב ישראלי, פעיל לצדק חברתי ושלום. נולד וגדל בירושלים, היום חי ביפו ומלמד בבית ספר הדמוקרטי ביפו.