אנו עומדים השבוע בפתחה של פרשת פנחס, פרשה אשר מעוררת בנו, דור אחר דור, שאלות עמוקות וכואבות. סיפורו של פנחס, המקבל שבח והכרה אלוהית על מעשה קנאות קיצוני של הרג, ניצב לכאורה כחריג בנוף המוסרי הרחב של תורתנו. הוא מחייב אותנו להתמודד עם מתח מובנה ועם פרשנות נוקבת, במיוחד לאור האתגרים המוסריים העומדים בפנינו בדורנו אנו.
קריאת התורה אינה קריאה לינארית, של סיפורים מנותקים זה מזה. היא דורשת מאיתנו להחזיק את הכללים שקיבלנו בספרים הקודמים. לא ניתן לקרוא את במדבר בלי העיניים והלב המעוצבים על ידי ויקרא, ובמיוחד על ידי פרשת קדושים - הפרשה המכוננת את מהות קדושת ישראל, ומלמדת אותנו מה ה' מצפה מאיתנו ואיך להקדיש את החיים.
כיצד נוכל לקרוא את מעשה פנחס, בלי להדהד בתוכנו את הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט י"ז)? פסוק זה קורא לנו לדרך של תיקון באמצעות דיאלוג, באמצעות תוכחה כנה שאינה נובעת משנאה נסתרת בלב. פנחס לא הוכיח. הוא פעל באופן מיידי, חסר פשרות, ובאלימות קטלנית. האם יש כאן עקיפה של מנגנון התוכחה שציוותה התורה? האם במצבי קיצון, התוכחה מאבדת את כוחה? ואם כן, מי קובע את סף הקיצוניות המצדיק סטייה כה חמורה מדרך הכלל?
יתר על כן, אני שואל בכאב וברעד- איך אפשר לקרוא את פרשת פנחס בלי להחזיק את הפסוק המכונן של כל תורת המוסר: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט י"ח)? פסוק זה, המצווה אהבה אוניברסלית כלפי הזולת ואוסר נקמה ונטירה, עומד בניגוד חריף לכאורה למעשה של פנחס, שנתפס כנקמה על חילול השם ועל הפגיעה בעם. אם הקב"ה עצמו אוסר עלינו נקמה, כיצד הוא מעניק "ברית שלום" למי שפועל מתוך קנאות שגולשת לאלימות קטלנית? האם ישנה כאן הצדקה אלוהית לאלימות במקרים מסוימים? ואם כן, מה גבולותיה?
הקושי הולך ומתעצם אל מול הציווי הבסיסי ביותר של "לא תרצח", שהוענק לאנושות כולה. האם ייתכן ש"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח כ"ה)? האם אלוהים, הצדיק והישר, סולח על עבירה חמורה של נטילת חיים, ואף מתגמל אותה? אין בי שום רצון בברית השלום שהוענקה לפנחס, אם שלום זה נרכש במחיר של דם ושל דריסת ברגל גסה של הציוויים המוסריים היסודיים ביותר.
אנו חיים בדור שבו, לצערנו הרב, הארץ מלאה צאצאי פנחס.
אנשים שמאמינים שבשם הקדוש ברוך הוא הם יכולים להרוג, להצית רכבים/בתים, לחטוף אדמה ועוד ועוד. זוהי השלכה מבעיתה, שבה פרשנות מסוימת של סיפור מקראי הופכת לצידוק לאלימות חסרת רסן. כאשר האלימות הקיימת בשטחים באה מגובה על-ידי חיילים אבודים שלא מגינים על חיי אדם, אנו רואים סכנה גדולה עוד יותר - את העברת סמכות אכיפת החוק לידיים פרטיות, תוך ערעור על סמכות המדינה ועל עקרונות הצדק. פנחס פותח תקדים לאלימות בשם ה', ותפיסתו זורקת לפח את היכולת לגרום תיקון כלשהו. אם הדרך להתמודד עם חטא היא אך ורק באמצעות כוח ואלימות, אין מקום לתשובה, לסליחה, לדיאלוג או לשינוי אמיתי.
אני מעדיף להישאר עם הלקח שהלל הזקן מלמד אותנו בפרקי אבות: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (פרקי אבות ב' ד'). זוהי קריאה לאמפתיה, להבנה עמוקה, ולניסיון לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר. זו דרך שמונעת אלימות ומקדמת פיוס. כי מה היה קורה אם כולם היו לוקים חרב כדי להרוג את מי שהם חושבים שעושה טעות? חברה כזו נידונה לאנרכיה ולכאוס.
האם לקחנו לעצמנו, בטעות, את ה"ברכה" של יצחק לעשו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז מ')? אולי אנו, כבני יעקב, צריכים לבחור בדרך אחרת - דרך הלימוד, התוכחה, החסד והשלום?
האתגר שלנו, כרבנים וכמנהיגים רוחניים, הוא להנחיל פרשנות עמוקה ואחראית לטקסטים הקדושים שלנו. עלינו להדגיש את ערך קדושת החיים, את הצורך בדו-שיח ובפתרון סכסוכים בדרכי שלום, ואת הסכנה הטמונה בלקיחת החוק לידיים. רק כך נוכל להבטיח ש"ברית שלום" תהיה באמת ברית של שלום - שלום פנימי וחיצוני - ולא צידוק לאלימות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב רודריגו באומוורצל הוסמך לרבנות רפורמית בתוכנית הישראלית של ההיברו יוניון קולג' בשנת 2021. הוא משמש היום כחלק מהצוות הרבני של בית דניאל ומוביל את קהילת הלב בתל אבי
קריאת התורה אינה קריאה לינארית, של סיפורים מנותקים זה מזה. היא דורשת מאיתנו להחזיק את הכללים שקיבלנו בספרים הקודמים. לא ניתן לקרוא את במדבר בלי העיניים והלב המעוצבים על ידי ויקרא, ובמיוחד על ידי פרשת קדושים - הפרשה המכוננת את מהות קדושת ישראל, ומלמדת אותנו מה ה' מצפה מאיתנו ואיך להקדיש את החיים.
כיצד נוכל לקרוא את מעשה פנחס, בלי להדהד בתוכנו את הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט י"ז)? פסוק זה קורא לנו לדרך של תיקון באמצעות דיאלוג, באמצעות תוכחה כנה שאינה נובעת משנאה נסתרת בלב. פנחס לא הוכיח. הוא פעל באופן מיידי, חסר פשרות, ובאלימות קטלנית. האם יש כאן עקיפה של מנגנון התוכחה שציוותה התורה? האם במצבי קיצון, התוכחה מאבדת את כוחה? ואם כן, מי קובע את סף הקיצוניות המצדיק סטייה כה חמורה מדרך הכלל?
יתר על כן, אני שואל בכאב וברעד- איך אפשר לקרוא את פרשת פנחס בלי להחזיק את הפסוק המכונן של כל תורת המוסר: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט י"ח)? פסוק זה, המצווה אהבה אוניברסלית כלפי הזולת ואוסר נקמה ונטירה, עומד בניגוד חריף לכאורה למעשה של פנחס, שנתפס כנקמה על חילול השם ועל הפגיעה בעם. אם הקב"ה עצמו אוסר עלינו נקמה, כיצד הוא מעניק "ברית שלום" למי שפועל מתוך קנאות שגולשת לאלימות קטלנית? האם ישנה כאן הצדקה אלוהית לאלימות במקרים מסוימים? ואם כן, מה גבולותיה?
הקושי הולך ומתעצם אל מול הציווי הבסיסי ביותר של "לא תרצח", שהוענק לאנושות כולה. האם ייתכן ש"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח כ"ה)? האם אלוהים, הצדיק והישר, סולח על עבירה חמורה של נטילת חיים, ואף מתגמל אותה? אין בי שום רצון בברית השלום שהוענקה לפנחס, אם שלום זה נרכש במחיר של דם ושל דריסת ברגל גסה של הציוויים המוסריים היסודיים ביותר.
אנו חיים בדור שבו, לצערנו הרב, הארץ מלאה צאצאי פנחס.
אנשים שמאמינים שבשם הקדוש ברוך הוא הם יכולים להרוג, להצית רכבים/בתים, לחטוף אדמה ועוד ועוד. זוהי השלכה מבעיתה, שבה פרשנות מסוימת של סיפור מקראי הופכת לצידוק לאלימות חסרת רסן. כאשר האלימות הקיימת בשטחים באה מגובה על-ידי חיילים אבודים שלא מגינים על חיי אדם, אנו רואים סכנה גדולה עוד יותר - את העברת סמכות אכיפת החוק לידיים פרטיות, תוך ערעור על סמכות המדינה ועל עקרונות הצדק. פנחס פותח תקדים לאלימות בשם ה', ותפיסתו זורקת לפח את היכולת לגרום תיקון כלשהו. אם הדרך להתמודד עם חטא היא אך ורק באמצעות כוח ואלימות, אין מקום לתשובה, לסליחה, לדיאלוג או לשינוי אמיתי.
אני מעדיף להישאר עם הלקח שהלל הזקן מלמד אותנו בפרקי אבות: "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (פרקי אבות ב' ד'). זוהי קריאה לאמפתיה, להבנה עמוקה, ולניסיון לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר. זו דרך שמונעת אלימות ומקדמת פיוס. כי מה היה קורה אם כולם היו לוקים חרב כדי להרוג את מי שהם חושבים שעושה טעות? חברה כזו נידונה לאנרכיה ולכאוס.
האם לקחנו לעצמנו, בטעות, את ה"ברכה" של יצחק לעשו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז מ')? אולי אנו, כבני יעקב, צריכים לבחור בדרך אחרת - דרך הלימוד, התוכחה, החסד והשלום?
האתגר שלנו, כרבנים וכמנהיגים רוחניים, הוא להנחיל פרשנות עמוקה ואחראית לטקסטים הקדושים שלנו. עלינו להדגיש את ערך קדושת החיים, את הצורך בדו-שיח ובפתרון סכסוכים בדרכי שלום, ואת הסכנה הטמונה בלקיחת החוק לידיים. רק כך נוכל להבטיח ש"ברית שלום" תהיה באמת ברית של שלום - שלום פנימי וחיצוני - ולא צידוק לאלימות.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב רודריגו באומוורצל הוסמך לרבנות רפורמית בתוכנית הישראלית של ההיברו יוניון קולג' בשנת 2021. הוא משמש היום כחלק מהצוות הרבני של בית דניאל ומוביל את קהילת הלב בתל אבי