אני מניח שאין צורך במאמץ ו/או בחדות פרשנית מיוחדת, כדי להבחין בפרשה המופלאה בתפקידן מעורר ההשתאות של הנשים הרבות שנוכחות בה. הנשים, למן המיילדות, עבור בבת פרעה, דרך אם ואחות משה ועד לציפורה בת-מדין אשת משה, ממלאות תפקידי מפתח באירועים מכריעים ומשני מציאות ומפגינות אנושיות עילאית, אומץ לב,תושייה מעוררת הערצה ומנהיגות יוצאי דופן. אבקש להתמקד כאן בשני היבטים שקשורים לסיפורן של המיילדות שפרה ופועה, שמלמדות אותנו כבני אדם, וכבני עם, שיעור מוסרי נעלה בתנאים קיצוניים.
אפשר לכנות את מה שעשו שפרה ופועה כמרד שקט. בצו מפורש, דורש מהן פרעה,המלך הכל- יכול להרוג את כל הבנים הנולדים לעבריים: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טז-יז). אם כן, מתוך יראת אלוהים ובאומץ רב הן מפרות את הצו ומאפשרות לתינוקות להיוולד. אפשר רק לנסות ולדמיין את התעוזה העצומה שכרוכה בהפרת צו המלך. השתיים מפגינות גם תושייה עילאית כאשר הן עומדות ומתרצות את אי- הצלחתן במימוש הצו באופן מתוחכם. במשפט אחד יש כאן דוגמה מופתית לבחירה אמיצה ומוסרית- ערכית בטוב, בנסיבות מסכנות חיים.
באופן לא מפתיע,לאור הסיפור המדהים, נדרש זרקור נוסף על הסיפור בניסיון לפצח את מניעיהן ואת זהותן של שפרה ופועה. ואכן פרשנים רבים נדרשו לעניין.
האם היו השתיים נשים עבריות, בני עמן של העבדים הנאנקים תחת עול פרעה? או שמא נשים מצריות, בנות האומה המדכאת, אשר בחרו לסכן את חייהן למען הצדק והמוסר, למרות שמדובר בבני עם אחר? נראה שפרשנות והתייחסות מודרנית נוגעת לא רק בהבנת ההקשר ההיסטורי, אלא מתבוננת גם ביכולתן של דמויות אלו לשמש מודל לאומץ לב, להתנהלות מוסרית ולמנהיגות בנסיבות קיצוניות, שההיסטוריה מזמנת בכל דור,ובכלל זה דורנו אנו.
בתורה נאמר: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת" (שמות א', טו). הביטוי "המיילדות העבריות" פורש בדרכים שונות:
רש"י, ופרשנים אחרים טוענים כי שפרה ופועה היו עבריות, ואף מזהים אותן עם יוכבד ומרים, בהתבסס על קרבתן לאירועים המתוארים בהמשך הפרשה.
לעומת זאת רמב"ן ופרשנים אחרים נוספים מעלים אפשרות שמדובר במיילדות מצריות אשר הועסקו לסייע לנשים העבריות בלידתן (במשמעות המיילדות של העבריות). האפשרות הזו מחזקת את ההיבט המוסרי של סירובן לציית לצו פרעה, למרות היותן נתינותיו. זהו מוסר נעלה, מוסר שמנצח פחד.
ברוח זו, תוך דגש על המושג "יראת אלוהים" כותבת גם פרופסור נחמה ליבוביץ ואני הקטן מסכים עימה:
”ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו..." ("עיונים חדשים בספר שמות", הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית).
ועוד היא כותבת: "יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות – ודווקא בסמוך לפסוק יג המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים" (ההבלטות בטקסט הן שלי).
נראה לי שהמחלוקת הזו אינה בגדר פלפול מיותר.אני רואה בסיפורי הנשים בפרשת שמות בכלל, ובסיפור המיילדות בפרט, מסר ברור נגד דה-הומניזציה של האחר/ת שאינם/ן מבני עמנו. המילדות האמיצות מצילות הבנים, כמו בת פרעה שהצילה את משה, וכמו ציפורה בת- מדין שגילתה תושייה עצומה בסיפור המסתורי של המילה במלון (שמות, פרק ד', כד-כו) מייצגות ובוחרות בהתנהלות מוסרית,שביסודה אנושיות מיטיבה שמשמעויותיה הרות- גורל, שמגיעה דווקא מחוץ לעם ישראל!!! נראה לי שהטקסט הרחוק הזה מהדהד מסר חשוב ורלוונטי מאוד גם לנו,צאצאי העם שנגאל ויצא ממצרים.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דני דניאלי הוא רב חילוני הומניסטי. הוא מכהן כיו"ר "תמורה- יהדות ישראלית" וחבר הועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם. כמו כן הוא פעיל כמתנדב במספר ארגוני זכויות אדם ובמוסדות תרבות בירושלים.
אפשר לכנות את מה שעשו שפרה ופועה כמרד שקט. בצו מפורש, דורש מהן פרעה,המלך הכל- יכול להרוג את כל הבנים הנולדים לעבריים: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טז-יז). אם כן, מתוך יראת אלוהים ובאומץ רב הן מפרות את הצו ומאפשרות לתינוקות להיוולד. אפשר רק לנסות ולדמיין את התעוזה העצומה שכרוכה בהפרת צו המלך. השתיים מפגינות גם תושייה עילאית כאשר הן עומדות ומתרצות את אי- הצלחתן במימוש הצו באופן מתוחכם. במשפט אחד יש כאן דוגמה מופתית לבחירה אמיצה ומוסרית- ערכית בטוב, בנסיבות מסכנות חיים.
באופן לא מפתיע,לאור הסיפור המדהים, נדרש זרקור נוסף על הסיפור בניסיון לפצח את מניעיהן ואת זהותן של שפרה ופועה. ואכן פרשנים רבים נדרשו לעניין.
האם היו השתיים נשים עבריות, בני עמן של העבדים הנאנקים תחת עול פרעה? או שמא נשים מצריות, בנות האומה המדכאת, אשר בחרו לסכן את חייהן למען הצדק והמוסר, למרות שמדובר בבני עם אחר? נראה שפרשנות והתייחסות מודרנית נוגעת לא רק בהבנת ההקשר ההיסטורי, אלא מתבוננת גם ביכולתן של דמויות אלו לשמש מודל לאומץ לב, להתנהלות מוסרית ולמנהיגות בנסיבות קיצוניות, שההיסטוריה מזמנת בכל דור,ובכלל זה דורנו אנו.
בתורה נאמר: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת" (שמות א', טו). הביטוי "המיילדות העבריות" פורש בדרכים שונות:
רש"י, ופרשנים אחרים טוענים כי שפרה ופועה היו עבריות, ואף מזהים אותן עם יוכבד ומרים, בהתבסס על קרבתן לאירועים המתוארים בהמשך הפרשה.
לעומת זאת רמב"ן ופרשנים אחרים נוספים מעלים אפשרות שמדובר במיילדות מצריות אשר הועסקו לסייע לנשים העבריות בלידתן (במשמעות המיילדות של העבריות). האפשרות הזו מחזקת את ההיבט המוסרי של סירובן לציית לצו פרעה, למרות היותן נתינותיו. זהו מוסר נעלה, מוסר שמנצח פחד.
ברוח זו, תוך דגש על המושג "יראת אלוהים" כותבת גם פרופסור נחמה ליבוביץ ואני הקטן מסכים עימה:
”ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת אלקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנגדות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת אלקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותיראנה המיילדות את האלקים" נראה, שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו..." ("עיונים חדשים בספר שמות", הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית).
ועוד היא כותבת: "יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות – ודווקא בסמוך לפסוק יג המראה את מצרים (הממלכה והעם) ברשעותם – כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה מאת מלכי. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית, וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ומעמון, כן היו שתי צדקניות אלה ממצרים" (ההבלטות בטקסט הן שלי).
נראה לי שהמחלוקת הזו אינה בגדר פלפול מיותר.אני רואה בסיפורי הנשים בפרשת שמות בכלל, ובסיפור המיילדות בפרט, מסר ברור נגד דה-הומניזציה של האחר/ת שאינם/ן מבני עמנו. המילדות האמיצות מצילות הבנים, כמו בת פרעה שהצילה את משה, וכמו ציפורה בת- מדין שגילתה תושייה עצומה בסיפור המסתורי של המילה במלון (שמות, פרק ד', כד-כו) מייצגות ובוחרות בהתנהלות מוסרית,שביסודה אנושיות מיטיבה שמשמעויותיה הרות- גורל, שמגיעה דווקא מחוץ לעם ישראל!!! נראה לי שהטקסט הרחוק הזה מהדהד מסר חשוב ורלוונטי מאוד גם לנו,צאצאי העם שנגאל ויצא ממצרים.
שבת שלום!
-------------------------------------------------------------------------------------------------
דני דניאלי הוא רב חילוני הומניסטי. הוא מכהן כיו"ר "תמורה- יהדות ישראלית" וחבר הועד המנהל של קול רבני לזכויות אדם. כמו כן הוא פעיל כמתנדב במספר ארגוני זכויות אדם ובמוסדות תרבות בירושלים.