פרשת חיי שרה עוסקת באלה שחיים בצל.
פתיחת הפרשה במותה של שרה, כאירוע אגבי ונטול הקשר, וכינוי הפרשה על שם חייה אף על פי שהיא אינה עוסקת בחיי שרה כלל, משווים לה שוליוּת.
המשך הפרשה מושך חוט כמעט בלתי נראה בין שרה לעבד אברהם, ומספר-משתיק את סיפורם של אלה שחיים בצל: ללא פרטים מרובים, ללא קיום משל עצמם אלא רק על מנת לשרת את סיפורם של אחרים.
הפרשה מגוללת סיפור על בחירות-לא-בחירות של אדם עם תודעת עבד, שמקבל לחוות לרגע חיי אדנות. לראשונה בחייו, עבד אברהם יכול היה לזמן מועט לייצר לעצמו את הנרטיב, להיות לרגע גיבור הסיפור. נדמה לי שבאופן מרומז ביותר ועדין, הסיפור מזמין אותנו לקרוא אותו כך:
אברהם משביע את עבדו למצוא אשה ליצחק. העבד מברר היטב את פרטי ההתחייבות ויוצא לדרך. הוא מתאם עם א-לוהים את הסימן הדרוש לו על מנת למלא את שליחותו, ובדיוק אז... הוא מבחין ברבקה.
רבקה מתוארת כ"טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד:טז) והעבד נשבה בקסמה. הוא מתחיל לבדוק, על-פי הפרוטוקול שקבע, האם היא ראויה להיות אשת אדונו; ועם כל רגע שעובר הוא נמשך יותר ויותר אל אשת החסד המופלאה הזאת. הרושם העמוק שרבקה עושה על העבד מתואר בביטוי היחידאי "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" (בראשית כד:כא). ברגע הזה העבד מביט סביב וקולט, שהוא נמצא הרחק מבית אדונו, חופשי מהאנשים והמבנים החברתיים שהגדירו אותו כל חייו; הוא מצויד ברכוש גדול ורב-רושם; והוא ניצב ליד באר, המקום שבו נרקמות אהבות, עם נערה יפה ומעולה. ברגע הזה כל האפשרויות פתוחות בפניו.
עד לשלב הזה הוא מתואר בטקסט תמיד כ"עבד". מרגע המפגש ליד הבאר ועד להתוודעות בבית בתואל, הוא מתואר אך ורק כ"איש": " וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ...וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב...וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ... כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ..." (בראשית כד:כא-ל ועוד). דומה כי לרגע קט הוא משיל את זהותו כעבד ומרשה לעצמו להיות פשוט איש. פוטנציאל לחיתון.
הוא מרעיף על רבקה תכשיטי זהב מבלי לגלות לה שהם אינם שלו, ומבקש לפגוש את המשפחה (בראשית כד:כב-כג).
הנערה רצה לספר למשפחתה בהתרגשות על האיש העשיר שפגשה ליד הבאר. בני המשפחה, ובראשם אחיה לבן החמדן, נלהבים להכניס את העבד הביתה ולשוחח אתו על שידוך אפשרי.
אלא שהעבד הוא בבסיסו אדם ישר ונאמן, ואולי גם – למרות הפנטזיה הרגעית – כלוא תודעתית במעמדו, והוא אינו מסוגל להמשיך את העמדת הפנים. לאחר 18 פסוקים, שבהם הוא הרשה לעצמו להרגיש איך זה להיות גביר, הוא מתוודה בפני בני המשפחה בהכרזה דרמטית, בפסוק בן ארבע מלים בלבד: "וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי" (בראשית כד:לד).
מרגע זה ואילך הוא חוזר להתכנות בפי המספר "עבד".
למשפחה זה לא באמת משנה, אבל לא ברור שרבקה עצמה מודעת לזהותו האמתית. היא כנראה לא נכחה בשיחות השידוכים, שכן מאוחר יותר קראו לה במיוחד, כדי לשאול לדעתה. יתכן שבני המשפחה אף העדיפו שלא תדע את זהותו, כי הבחינו שרבקה כרוכה אחריו ולא רצו שתסרב לשידוך המוצלח ליצחק. כשרבקה נשאלת "הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה?" (בראשית כד:נח) ועונה שכן, יתכן שהיא חושבת שהיא הולכת על מנת להינשא לו: המשפחה משלחת אותה ברוב טקסיות, בברכות של אדנות ופריון. רבקה ונערותיה הולכות "אַחֲרֵי הָאִישׁ" (בראשית כד:סא) והעבד מצידו מתואר בלשון קנין כלפי רבקה: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת-רִבְקָה" (שם, שם). בפני רבקה העבד משמר את האשליה ומושך את חלומו עוד קצת... עד שלא יוכל עוד.
בסוף המסע רבקה מבחינה ביצחק ולפתע מבינה, שיש גבר נוסף בסיפור. היא נופלת מעל הגמל ושואלת את העבד לזהותו של האיש, משום שהיא כבר חושדת שהוא קשור אליו. כשהעבד אומר לה: "הוּא אֲדֹנִי" (בראשית כד:סה), כל החלקים מתחברים. רבקה מבינה בבהלה שהיא רוכבת מגולה בפני גבר שאיתו היא לא אמורה להיות בקשר אינטימי, ואז "וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס" (שם), משמע שעד לרגע הזה היא חשבה אחרת על הקשר שלה עם העבד.
העבד מתוודה בפני יצחק על "כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית כד:סו) –על משחק התפקידים ששיחק תחת חזות אדונו. הסיפור מסתיים בנישואי יצחק לרבקה ובנחמתו על מות שרה.
האפשרות לחיים אחרים הבליחה לרגע במוחו של העבד, אך האיש ההגון והנאמן סילק אותה וחזר למקומו, בצללים, לצד שרה הנעדרת.
הסוואתו המוצלחת של הסיפור היא אולי דווקא עדות לקיומו; היא כלי ספרותי להמחשת הדבר עצמו. סיפורו של איש הצללים חייב להיות מסופר בצללים, שאם לא כן יצא האיש מן העלטה.
אם נסכים לקרוא את הסיפור המוסתר הזה כך, פרשת חיי שרה מחברת מוות סתמי של אשה חשובה, שרוב חייה לוטים בערפל, אל עבד שיצא לשליחות היסטורית וחלם לרגע על חיים אחרים. היא מבקשת בעדינות שנראה לרגע איך אנשים רבים מרכיבים את סיפורנו אבל נסתרים מן התודעה.
קל לנו להתרכז בגיבורים, בצרכיהם ובקורותיהם – בייחוד אם הגיבורים הם אנחנו... – ולפספס את א/נשי הצל. כנראה שאין לנו אפילו יכולת רגשית באמת לשאת ולראות את הכל ואת כולם/ן, אבל טובות התזכורות לכוון את עצמנו למודעות רבה יותר.
זהו גם איתות לא לנהוג כך, חלילה, במתכוון; כי כשבעלי שררה עושים שימוש ציני בבני אדם ונוהגים בהם במודע כאובייקט, חטופות וחטופים נמקים בשבי כדי לאפשר לפוליטיקאים להפגין כוח ובני אדם משלמים בחייהם לטובת משחקי שליטה ומעמד.
את זה אין לנו פריווילגיה להכיל, ולא נוכל להתעלם. את המשועבדים לאטימות הלב של מי שקונה את טובתו בחיי אחרים, שומה עלינו להושיע.
את כולם/ן, עכשיו.
-----------------------------------------------------------------------------------------
הרבָּה חיה רואן בקר היא דיקנית בית המדרש לרבנים על-שם שכטר בירושלים, בו הוסמכה לרבנות בשנת 2007. היא בעלת מ"א בהצטיינות ממכון שכטר במסלולים תלמוד והלכה ומחשבת ישראל וב"א בהיסטוריה של עם ישראל וארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הרבה רואן-בקר שירתה במשך 16 שנים כרבת קהילת רמות ציון בגבעה הצרפתית בירושלים, ובמשך 7 שנים כאחראית על תחום ההכשרה המעשית בבית המדרש לרבנים. נשואה לאיתי ואם גאה לעדיה, קשת, כליל ויגל.
פתיחת הפרשה במותה של שרה, כאירוע אגבי ונטול הקשר, וכינוי הפרשה על שם חייה אף על פי שהיא אינה עוסקת בחיי שרה כלל, משווים לה שוליוּת.
המשך הפרשה מושך חוט כמעט בלתי נראה בין שרה לעבד אברהם, ומספר-משתיק את סיפורם של אלה שחיים בצל: ללא פרטים מרובים, ללא קיום משל עצמם אלא רק על מנת לשרת את סיפורם של אחרים.
הפרשה מגוללת סיפור על בחירות-לא-בחירות של אדם עם תודעת עבד, שמקבל לחוות לרגע חיי אדנות. לראשונה בחייו, עבד אברהם יכול היה לזמן מועט לייצר לעצמו את הנרטיב, להיות לרגע גיבור הסיפור. נדמה לי שבאופן מרומז ביותר ועדין, הסיפור מזמין אותנו לקרוא אותו כך:
אברהם משביע את עבדו למצוא אשה ליצחק. העבד מברר היטב את פרטי ההתחייבות ויוצא לדרך. הוא מתאם עם א-לוהים את הסימן הדרוש לו על מנת למלא את שליחותו, ובדיוק אז... הוא מבחין ברבקה.
רבקה מתוארת כ"טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד" (בראשית כד:טז) והעבד נשבה בקסמה. הוא מתחיל לבדוק, על-פי הפרוטוקול שקבע, האם היא ראויה להיות אשת אדונו; ועם כל רגע שעובר הוא נמשך יותר ויותר אל אשת החסד המופלאה הזאת. הרושם העמוק שרבקה עושה על העבד מתואר בביטוי היחידאי "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" (בראשית כד:כא). ברגע הזה העבד מביט סביב וקולט, שהוא נמצא הרחק מבית אדונו, חופשי מהאנשים והמבנים החברתיים שהגדירו אותו כל חייו; הוא מצויד ברכוש גדול ורב-רושם; והוא ניצב ליד באר, המקום שבו נרקמות אהבות, עם נערה יפה ומעולה. ברגע הזה כל האפשרויות פתוחות בפניו.
עד לשלב הזה הוא מתואר בטקסט תמיד כ"עבד". מרגע המפגש ליד הבאר ועד להתוודעות בבית בתואל, הוא מתואר אך ורק כ"איש": " וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ...וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב...וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ... כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ..." (בראשית כד:כא-ל ועוד). דומה כי לרגע קט הוא משיל את זהותו כעבד ומרשה לעצמו להיות פשוט איש. פוטנציאל לחיתון.
הוא מרעיף על רבקה תכשיטי זהב מבלי לגלות לה שהם אינם שלו, ומבקש לפגוש את המשפחה (בראשית כד:כב-כג).
הנערה רצה לספר למשפחתה בהתרגשות על האיש העשיר שפגשה ליד הבאר. בני המשפחה, ובראשם אחיה לבן החמדן, נלהבים להכניס את העבד הביתה ולשוחח אתו על שידוך אפשרי.
אלא שהעבד הוא בבסיסו אדם ישר ונאמן, ואולי גם – למרות הפנטזיה הרגעית – כלוא תודעתית במעמדו, והוא אינו מסוגל להמשיך את העמדת הפנים. לאחר 18 פסוקים, שבהם הוא הרשה לעצמו להרגיש איך זה להיות גביר, הוא מתוודה בפני בני המשפחה בהכרזה דרמטית, בפסוק בן ארבע מלים בלבד: "וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי" (בראשית כד:לד).
מרגע זה ואילך הוא חוזר להתכנות בפי המספר "עבד".
למשפחה זה לא באמת משנה, אבל לא ברור שרבקה עצמה מודעת לזהותו האמתית. היא כנראה לא נכחה בשיחות השידוכים, שכן מאוחר יותר קראו לה במיוחד, כדי לשאול לדעתה. יתכן שבני המשפחה אף העדיפו שלא תדע את זהותו, כי הבחינו שרבקה כרוכה אחריו ולא רצו שתסרב לשידוך המוצלח ליצחק. כשרבקה נשאלת "הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה?" (בראשית כד:נח) ועונה שכן, יתכן שהיא חושבת שהיא הולכת על מנת להינשא לו: המשפחה משלחת אותה ברוב טקסיות, בברכות של אדנות ופריון. רבקה ונערותיה הולכות "אַחֲרֵי הָאִישׁ" (בראשית כד:סא) והעבד מצידו מתואר בלשון קנין כלפי רבקה: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת-רִבְקָה" (שם, שם). בפני רבקה העבד משמר את האשליה ומושך את חלומו עוד קצת... עד שלא יוכל עוד.
בסוף המסע רבקה מבחינה ביצחק ולפתע מבינה, שיש גבר נוסף בסיפור. היא נופלת מעל הגמל ושואלת את העבד לזהותו של האיש, משום שהיא כבר חושדת שהוא קשור אליו. כשהעבד אומר לה: "הוּא אֲדֹנִי" (בראשית כד:סה), כל החלקים מתחברים. רבקה מבינה בבהלה שהיא רוכבת מגולה בפני גבר שאיתו היא לא אמורה להיות בקשר אינטימי, ואז "וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס" (שם), משמע שעד לרגע הזה היא חשבה אחרת על הקשר שלה עם העבד.
העבד מתוודה בפני יצחק על "כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית כד:סו) –על משחק התפקידים ששיחק תחת חזות אדונו. הסיפור מסתיים בנישואי יצחק לרבקה ובנחמתו על מות שרה.
האפשרות לחיים אחרים הבליחה לרגע במוחו של העבד, אך האיש ההגון והנאמן סילק אותה וחזר למקומו, בצללים, לצד שרה הנעדרת.
הסוואתו המוצלחת של הסיפור היא אולי דווקא עדות לקיומו; היא כלי ספרותי להמחשת הדבר עצמו. סיפורו של איש הצללים חייב להיות מסופר בצללים, שאם לא כן יצא האיש מן העלטה.
אם נסכים לקרוא את הסיפור המוסתר הזה כך, פרשת חיי שרה מחברת מוות סתמי של אשה חשובה, שרוב חייה לוטים בערפל, אל עבד שיצא לשליחות היסטורית וחלם לרגע על חיים אחרים. היא מבקשת בעדינות שנראה לרגע איך אנשים רבים מרכיבים את סיפורנו אבל נסתרים מן התודעה.
קל לנו להתרכז בגיבורים, בצרכיהם ובקורותיהם – בייחוד אם הגיבורים הם אנחנו... – ולפספס את א/נשי הצל. כנראה שאין לנו אפילו יכולת רגשית באמת לשאת ולראות את הכל ואת כולם/ן, אבל טובות התזכורות לכוון את עצמנו למודעות רבה יותר.
זהו גם איתות לא לנהוג כך, חלילה, במתכוון; כי כשבעלי שררה עושים שימוש ציני בבני אדם ונוהגים בהם במודע כאובייקט, חטופות וחטופים נמקים בשבי כדי לאפשר לפוליטיקאים להפגין כוח ובני אדם משלמים בחייהם לטובת משחקי שליטה ומעמד.
את זה אין לנו פריווילגיה להכיל, ולא נוכל להתעלם. את המשועבדים לאטימות הלב של מי שקונה את טובתו בחיי אחרים, שומה עלינו להושיע.
את כולם/ן, עכשיו.
-----------------------------------------------------------------------------------------
הרבָּה חיה רואן בקר היא דיקנית בית המדרש לרבנים על-שם שכטר בירושלים, בו הוסמכה לרבנות בשנת 2007. היא בעלת מ"א בהצטיינות ממכון שכטר במסלולים תלמוד והלכה ומחשבת ישראל וב"א בהיסטוריה של עם ישראל וארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הרבה רואן-בקר שירתה במשך 16 שנים כרבת קהילת רמות ציון בגבעה הצרפתית בירושלים, ובמשך 7 שנים כאחראית על תחום ההכשרה המעשית בבית המדרש לרבנים. נשואה לאיתי ואם גאה לעדיה, קשת, כליל ויגל.