הפרשה נפתחת בציווי על מפקד אוכלוסין. התורה מצווה שכל פעם שניספר, הדבר יהיה באמצעות מיסוי של מחצית שקל, כדי למנוע ספירה ישירה (שמות ל' י"א-י"ב).
ספר שמות מתייחס לעם ישראל בכללותו, לכל אורכו. העם ייספר, 603,550 גברים מגיל 20 (שמות ל"ח, כ"ו). ספר במדבר ייפתח באותה ספירה בדיוק. אלא שהפעם ייספרו האנשים לפי השתייכותם השבטית. שאלת השייכות השבטית, מעשיו וכוחו היחסי של כל שבט, כמו גם הבריתות והמחלוקות בין שבטים שונים תאפיין את כל ספר במדבר. התורה מתארת לנו מחלוקת עמוקה בין ספר שמות לספר במדבר, כיצד יש להתייחס לעם ישראל ולספור אותו. האם כל יחיד ויחיד בפני עצמו וכולם יחד כאחד, או לפי השייכות השבטית / מגזרית של כל אחד.
בפרשה שלנו מתחיל המאבק בין תפיסת "שמות" לתפיסת "במדבר". כשאהרן מייצר את עגל המסיכה הוא נענה לדרישת העם בכללותו: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות ל"א א'). כך גם יצדיק את עצמו אהרן בדיעבד (שם, כ"ב). לעומתו סבור משה שעגל הזהב הוא גבול האחדות הלאומית. משה קורא למלחמת אחים, ובפעם הראשונה והיחידה בכל ספר שמות הוא אוסף אליו שבט אחד, את בני לוי, ומכריז על מלחמת אחים, שבה ייהרגו 3,000 איש (שם, כ"ו-כ"ח). לדעת אהרן שמירה על האחדות הלאומית גוברת על כל ערך אחר. לדעת משה יש דברים המצדיקים מלחמת אחים. מלחמת אחים מתרחשת ויכולה להתרחש רק כשמבחינים בין שבטים שונים. מצד שני, רק התייחסותו של משה מבטיחה שהאחדות לא תהיה הערך העליון שיצדיק כל עגל זהב באשר הוא.
מאז הבחירות האחרונות התחזק מאוד הקול של ספר במדבר. במשך כמעט שנה ספרנו את הכוח היחסי של מגזרים שונים. הכח האלקטורלי, הכח הכלכלי, הכח לקבוע את ולהשפיע על עתיד המדינה. לכאורה דברים השתנו מאז שהחלה המלחמה. אנחנו מדברים על אחדות. על הציבור הישראלי בכללותו. אבל לא באמת. בקול אנחנו סופרים את החללים הישראלים, כאחד, כמצוות ספר שמות. בשקט אנחנו סופרים את החללים בני המגזרים השונים, כמצוות ספר במדבר. בקול אנחנו מדברים על השוויון בנטל. בשקט אנחנו תוהים על דמותו של צה"ל אם אכן יהיה שוויון כזה. מי יהיו המגזרים שיקבעו את דמותו, ובאיזו מידה הדבר ישפיע. בקול אנחנו מדברים על שיקום העוטף וחזרת תושביו לבתיהם. בשקט אנחנו תוהים מי באמת, בפועל, יהיו תושבי העוטף המשוקם והאם תקציבי השיקום יעדיפו מגזרים מסויימים על פני אחרים? בקול רובנו מזדהים עם מלחמת הקיום שנכפתה עלינו, וכואבים את פצועיה, חלליה וחטופיה. בשקט אנחנו מתחילים לתהות, האם מוראותיה והתמשכותה אינם פעולה של מגזר מסויים שיש לו בה אינטרס ומחיריה בישראל ובוודאי בעזה אינם מספיק חשובים בעיניו?
גופים שנאבקים על זכויות אדם נוטים לדבר על הציבור בכללותו ולראות את עצמם כממשיכי הדרך של ספר שמות. אלא שבעיני רוב הציבור הישראלי, כל הגופים הללו הם גופים מגזריים מאוד. שייכים לשבט אחד מובחן. אפילו לא גדול במיוחד. הציבור מסתכל עלינו מנקודת המבט של ספר במדבר. האם כשלנו מלהיות הנהגת אהרן אוהב השלום ורודף השלום? או שאין לנו ברירה אלא למנוע את עבודת עגל הזהב? להבטיח שהאחדות לא תצדיק כל עבודה זרה שהיא. איך אנחנו מבקשים לספור ולהיספר? איך אנחנו מבקשים לספר את סיפורנו?
נדמה שעל רקע המלחמה המתרחשת כעת, השאלה העתיקה, שמציגה פרשת כי תשא, כיצד נכון לספור את הישראלים, הופכת לרלוונטית ואקוטית מתמיד.
------------------------------------------------------------------------------------------------
זיוה אופק, בזוגיות + 2. עורכת דין וסטודנטית לרבנות בהיברו יוניון קולג'.
ספר שמות מתייחס לעם ישראל בכללותו, לכל אורכו. העם ייספר, 603,550 גברים מגיל 20 (שמות ל"ח, כ"ו). ספר במדבר ייפתח באותה ספירה בדיוק. אלא שהפעם ייספרו האנשים לפי השתייכותם השבטית. שאלת השייכות השבטית, מעשיו וכוחו היחסי של כל שבט, כמו גם הבריתות והמחלוקות בין שבטים שונים תאפיין את כל ספר במדבר. התורה מתארת לנו מחלוקת עמוקה בין ספר שמות לספר במדבר, כיצד יש להתייחס לעם ישראל ולספור אותו. האם כל יחיד ויחיד בפני עצמו וכולם יחד כאחד, או לפי השייכות השבטית / מגזרית של כל אחד.
בפרשה שלנו מתחיל המאבק בין תפיסת "שמות" לתפיסת "במדבר". כשאהרן מייצר את עגל המסיכה הוא נענה לדרישת העם בכללותו: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן" (שמות ל"א א'). כך גם יצדיק את עצמו אהרן בדיעבד (שם, כ"ב). לעומתו סבור משה שעגל הזהב הוא גבול האחדות הלאומית. משה קורא למלחמת אחים, ובפעם הראשונה והיחידה בכל ספר שמות הוא אוסף אליו שבט אחד, את בני לוי, ומכריז על מלחמת אחים, שבה ייהרגו 3,000 איש (שם, כ"ו-כ"ח). לדעת אהרן שמירה על האחדות הלאומית גוברת על כל ערך אחר. לדעת משה יש דברים המצדיקים מלחמת אחים. מלחמת אחים מתרחשת ויכולה להתרחש רק כשמבחינים בין שבטים שונים. מצד שני, רק התייחסותו של משה מבטיחה שהאחדות לא תהיה הערך העליון שיצדיק כל עגל זהב באשר הוא.
מאז הבחירות האחרונות התחזק מאוד הקול של ספר במדבר. במשך כמעט שנה ספרנו את הכוח היחסי של מגזרים שונים. הכח האלקטורלי, הכח הכלכלי, הכח לקבוע את ולהשפיע על עתיד המדינה. לכאורה דברים השתנו מאז שהחלה המלחמה. אנחנו מדברים על אחדות. על הציבור הישראלי בכללותו. אבל לא באמת. בקול אנחנו סופרים את החללים הישראלים, כאחד, כמצוות ספר שמות. בשקט אנחנו סופרים את החללים בני המגזרים השונים, כמצוות ספר במדבר. בקול אנחנו מדברים על השוויון בנטל. בשקט אנחנו תוהים על דמותו של צה"ל אם אכן יהיה שוויון כזה. מי יהיו המגזרים שיקבעו את דמותו, ובאיזו מידה הדבר ישפיע. בקול אנחנו מדברים על שיקום העוטף וחזרת תושביו לבתיהם. בשקט אנחנו תוהים מי באמת, בפועל, יהיו תושבי העוטף המשוקם והאם תקציבי השיקום יעדיפו מגזרים מסויימים על פני אחרים? בקול רובנו מזדהים עם מלחמת הקיום שנכפתה עלינו, וכואבים את פצועיה, חלליה וחטופיה. בשקט אנחנו מתחילים לתהות, האם מוראותיה והתמשכותה אינם פעולה של מגזר מסויים שיש לו בה אינטרס ומחיריה בישראל ובוודאי בעזה אינם מספיק חשובים בעיניו?
גופים שנאבקים על זכויות אדם נוטים לדבר על הציבור בכללותו ולראות את עצמם כממשיכי הדרך של ספר שמות. אלא שבעיני רוב הציבור הישראלי, כל הגופים הללו הם גופים מגזריים מאוד. שייכים לשבט אחד מובחן. אפילו לא גדול במיוחד. הציבור מסתכל עלינו מנקודת המבט של ספר במדבר. האם כשלנו מלהיות הנהגת אהרן אוהב השלום ורודף השלום? או שאין לנו ברירה אלא למנוע את עבודת עגל הזהב? להבטיח שהאחדות לא תצדיק כל עבודה זרה שהיא. איך אנחנו מבקשים לספור ולהיספר? איך אנחנו מבקשים לספר את סיפורנו?
נדמה שעל רקע המלחמה המתרחשת כעת, השאלה העתיקה, שמציגה פרשת כי תשא, כיצד נכון לספור את הישראלים, הופכת לרלוונטית ואקוטית מתמיד.
------------------------------------------------------------------------------------------------
זיוה אופק, בזוגיות + 2. עורכת דין וסטודנטית לרבנות בהיברו יוניון קולג'.