"וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי הוֹצִ֧יא יְהוָ֛ה אֶת ־ יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם" (שמות י"ח א').
כמה מפתיע שהפרשה הדרמטית שבמרכזה עשרת הדיברות, ליבה של היהדות, נקראת על שמו של יתרו, שהיה לא פחות מכהן מדייני הנטוע עמוק בעבודת אלילים.
שני נושאים מרכזיים בפרשה, האחד הוא הייעוץ הארגוני שנותן יתרו למשה בראותו קורס תחת עול המנהיגות:
"עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת הַדְּבָרִ֖ים אֶל הָאֱלֹהִֽים" (שמות י"ח י"ט);
והשני – קבלת התורה ועשרת הדברות: "וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר" (שמות כ' א').
שני נושאים:
האחד עניינו בצורה, השני בתוכן.
הראשון מנגנון ואמצעי, השני מהות ותכלית.
הראשון עוסק במשמעת ובנהלים, השני במשמעות ובערכים.
הראשון עוסק ב"איך" לעשות את הדברים, השני ב"מה" נכון לעשות.
האם באמת אפשר להבחין ולהפריד בין השניים?
בין צורה לתוכן, בין מסגרת למהות ובין ארגון לערכים?
נדמה לי שבמציאות חיינו אין אפשרות וגם אין זה נכון להפריד בין הדברים. אמנם מוכרת התפיסה שלפעמים המטרה מקדשת את האמצעים, אבל לרוב, העולם הערכי והאמונות שלנו כפרטים וכחברה באים לידי ביטוי גם ואולי בעיקר ב"איך" שאנחנו עושים את הדברים, ולא רק ב"מה" שאנחנו עושים.
אפשר לעשות את הדברים הנכונים והראויים מבחינת ערכם, אך בדרך פוגענית ומחלישה, ואפשר לומר ולעשות דברים מורכבים ואף קשים מאוד בדרך ראויה ומכבדת.
חשוב לעשות את הדברים הנכונים, אך לא פחות מכך, חשוב לעשות את הדברים נכון.
בפרשתנו, רק לאחר שעם ישראל מאורגן היטב וישנו מנגנון ברור של ארגון, ניהול ומנהיגות, המקובל על משה והעם, אפשר לעסוק בתוכן רוחני, בערכים ובמשמעות, ויש פניוּת רגשית ורוחנית לקבלת התורה ועשרת הדיברות.
ומהם בעצם עשרת הדיברות?
עשרת הדיברות הם מעין מגילת זכויות האדם הראשונה. ג'ון לוק התבסס עליהם בנסחו את הזכויות הטבעיות של האדם והאזרח. כמה מרגש שאת הטיוטה למגילת זכויות אדם שהתקבלה בעצרת האו"ם בעשרה בדצמבר 1948 כתב רנה קאסן, משפטן יהודי שהיה בממשלה הגולה של דה גול, ואף קיבל על מפעל זה פרס נובל לשלום ב-1968.
במסורת היהודית אין מושג של זכויות אדם אלא חובות האדם:
אין זכות לחיים כי אם ״לא תרצח״ ו״אדם נברא בצלם״, אין זכות לקניין כי אם ״לא תגנוב״, אין זכות לפרטיות כי אם ״לא תחמוד״, אין זכות להליך משפטי הוגן כי אם ״לא תהדר פני דל״ ו״לא תענה ברעך עד שקר״, וכו'.
המסורת היהודית מניחה שעדיף לו לאדם להעמיק ולהתרכז בחובותיו, שיגנו על זכויות האחר, מאשר לעסוק בזכויותיו הוא.
יתרה מכך, מושג הזכות ביהדות מופיע במסורת היהודית בהקשר של חובה: ״תזכו למצוות״.
שנזכה למצוות, שירבה האור, שיחזרו כל החטופים והחיילים בשלום, ושיגיע השקט למחוזותינו.
נסיים בתזכורת החקוקה בדיבר הראשון הניתן לעם ישראל, שהאלוהים הוא אישי: "אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ" (שמות כ' ב'), ושהייחודיות והכוח שלו באים לידי ביטוי ב-"אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים" (שם, שם);
זוהי משימתו של אלוהים; לעזור לאדם, לכל אדם, לצאת מעבדות לחרות.
זוהי משימתה של התרבות בכלל, וזוהי משימתו של חינוך, של כל חינוך, ובוודאי זה היהודי.
ועל עשרת הדיברות נאמר: "וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת" (שמות , ל"ב, ט"ז), והמדרש במסכת אבות מלמד: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת" (משנה אבות ו' ב')
וכל השאר פירוש הוא.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אופק מאיר הוא המנהל הכללי של מרכז חינוך ליאו באק. הוא היה המנהל המייסד של בית הספר היסודי ליאו באק ומנהל חטיבת הנעורים, הקים את המרכז הבינלאומי למדעי היהדות על שם לורי לוקי בקמפוס, וכיהן גם כראש ומנהל בית המדרש הישראלי לרבנות בישראל בהיברו יוניון קולג' - המכון למדעי היהדות בירושלים. לאופק תואר שני בחינוך יהודי, הסמכה לרבנות מההיברו יוניון קולג' ובבעלותו תעודת אומן בגיטרה קלאסית מהקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון.
כמה מפתיע שהפרשה הדרמטית שבמרכזה עשרת הדיברות, ליבה של היהדות, נקראת על שמו של יתרו, שהיה לא פחות מכהן מדייני הנטוע עמוק בעבודת אלילים.
שני נושאים מרכזיים בפרשה, האחד הוא הייעוץ הארגוני שנותן יתרו למשה בראותו קורס תחת עול המנהיגות:
"עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת הַדְּבָרִ֖ים אֶל הָאֱלֹהִֽים" (שמות י"ח י"ט);
והשני – קבלת התורה ועשרת הדברות: "וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר" (שמות כ' א').
שני נושאים:
האחד עניינו בצורה, השני בתוכן.
הראשון מנגנון ואמצעי, השני מהות ותכלית.
הראשון עוסק במשמעת ובנהלים, השני במשמעות ובערכים.
הראשון עוסק ב"איך" לעשות את הדברים, השני ב"מה" נכון לעשות.
האם באמת אפשר להבחין ולהפריד בין השניים?
בין צורה לתוכן, בין מסגרת למהות ובין ארגון לערכים?
נדמה לי שבמציאות חיינו אין אפשרות וגם אין זה נכון להפריד בין הדברים. אמנם מוכרת התפיסה שלפעמים המטרה מקדשת את האמצעים, אבל לרוב, העולם הערכי והאמונות שלנו כפרטים וכחברה באים לידי ביטוי גם ואולי בעיקר ב"איך" שאנחנו עושים את הדברים, ולא רק ב"מה" שאנחנו עושים.
אפשר לעשות את הדברים הנכונים והראויים מבחינת ערכם, אך בדרך פוגענית ומחלישה, ואפשר לומר ולעשות דברים מורכבים ואף קשים מאוד בדרך ראויה ומכבדת.
חשוב לעשות את הדברים הנכונים, אך לא פחות מכך, חשוב לעשות את הדברים נכון.
בפרשתנו, רק לאחר שעם ישראל מאורגן היטב וישנו מנגנון ברור של ארגון, ניהול ומנהיגות, המקובל על משה והעם, אפשר לעסוק בתוכן רוחני, בערכים ובמשמעות, ויש פניוּת רגשית ורוחנית לקבלת התורה ועשרת הדיברות.
ומהם בעצם עשרת הדיברות?
עשרת הדיברות הם מעין מגילת זכויות האדם הראשונה. ג'ון לוק התבסס עליהם בנסחו את הזכויות הטבעיות של האדם והאזרח. כמה מרגש שאת הטיוטה למגילת זכויות אדם שהתקבלה בעצרת האו"ם בעשרה בדצמבר 1948 כתב רנה קאסן, משפטן יהודי שהיה בממשלה הגולה של דה גול, ואף קיבל על מפעל זה פרס נובל לשלום ב-1968.
במסורת היהודית אין מושג של זכויות אדם אלא חובות האדם:
אין זכות לחיים כי אם ״לא תרצח״ ו״אדם נברא בצלם״, אין זכות לקניין כי אם ״לא תגנוב״, אין זכות לפרטיות כי אם ״לא תחמוד״, אין זכות להליך משפטי הוגן כי אם ״לא תהדר פני דל״ ו״לא תענה ברעך עד שקר״, וכו'.
המסורת היהודית מניחה שעדיף לו לאדם להעמיק ולהתרכז בחובותיו, שיגנו על זכויות האחר, מאשר לעסוק בזכויותיו הוא.
יתרה מכך, מושג הזכות ביהדות מופיע במסורת היהודית בהקשר של חובה: ״תזכו למצוות״.
שנזכה למצוות, שירבה האור, שיחזרו כל החטופים והחיילים בשלום, ושיגיע השקט למחוזותינו.
נסיים בתזכורת החקוקה בדיבר הראשון הניתן לעם ישראל, שהאלוהים הוא אישי: "אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ" (שמות כ' ב'), ושהייחודיות והכוח שלו באים לידי ביטוי ב-"אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים" (שם, שם);
זוהי משימתו של אלוהים; לעזור לאדם, לכל אדם, לצאת מעבדות לחרות.
זוהי משימתה של התרבות בכלל, וזוהי משימתו של חינוך, של כל חינוך, ובוודאי זה היהודי.
ועל עשרת הדיברות נאמר: "וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת" (שמות , ל"ב, ט"ז), והמדרש במסכת אבות מלמד: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת" (משנה אבות ו' ב')
וכל השאר פירוש הוא.
שבת שלום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------
הרב אופק מאיר הוא המנהל הכללי של מרכז חינוך ליאו באק. הוא היה המנהל המייסד של בית הספר היסודי ליאו באק ומנהל חטיבת הנעורים, הקים את המרכז הבינלאומי למדעי היהדות על שם לורי לוקי בקמפוס, וכיהן גם כראש ומנהל בית המדרש הישראלי לרבנות בישראל בהיברו יוניון קולג' - המכון למדעי היהדות בירושלים. לאופק תואר שני בחינוך יהודי, הסמכה לרבנות מההיברו יוניון קולג' ובבעלותו תעודת אומן בגיטרה קלאסית מהקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון.