אמא, כמו אלוהים, יש רק אחת. ומבין ארבע האמהות שלנו מלמדת אותנו רבקה, יותר מכולן, על אימהוּת מצמיחה בצל טראומה.
רבקה היא אישה עוצמתית. בהריונה מסופר: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת יְהֹוָה" (בראשית כ"ה כ"ב). שלא כמו בעלה האהוב יצחק עליו כתוב: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא" (שם כ"א). יצחק עתר לאלוהים, כמי ששולח עתירה לשלטון, לבעל הסמכות או לבית המשפט. רבקה הולכת לדרוש את אלוהים. יש לה שאלות ותלונות אליו, היא אינה שומרת אותן לעצמה, והולכת לתבוע מענה. היא מקבלת מענה בצורה של כתב חידה, הנתון לפרשנת לנוכח התאומים שבבטנה: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (שם כ"ג).
לפנינו שני בנים, תאומים, אמא אחת שיודעת משהו על הבנים מאלוהים, ואבא – יצחק, שאוהב את עשיו. שנאמר: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (שם כ"ח).
אמא, כמו אלוהים, יש רק אחת, וכשאבא יצחק אוהב את עשיו כי צייד בפיו, רבקה אוהבת את יעקב. כמו אלוהים, היא יודעת שרק באהבת אם שאין לה נימוק, ומעט תחבולות מול האב שכמֵהַּ אל הבן הצייד, היא תצליח להצמיח את הבן הזה יעקב, שעוקב אחרי עשיו מלידה, ולא מצליח להיות כמוהו. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים – נראה שזו איננה מחמאה גדולה.
אמא, כמו אלוהים, יש רק אחת. האיש שלה – יצחק – שיצא בשן ועין מן העקדה, אינו יוצא מן הבית, ורק רוצה את קרבת עשיו, שמגלם את כל מה שהוא לא מצליח להיות. האיש הזה לא מסוגל לראות, לאהוב ולטפח את הבן הדומה לו כל כך – יושב האוהלים – יעקב. בנסיבות המסובכות הללו, אני רואה את האמא הזאת מחפשת כל דרך להביא את ברכת האב וקרבתו לבן שיושב כל היום באוהל. אני חושבת על הקושי שלה לחיות עם הפער הבלתי אפשרי בין הבן הצייד, שכבר נשא לו שתי נשים, לבן הצעיר שנצרך לברכת הדרך, או לפחות לברכתו של אבא. האמא הזו האחת עושה הכל כדי שגם הבן הזה יצליח לצאת מהבית.
ושלא כמו אביו של האיש, איתו היא חיה, היא לוקחת את בנה, ועוקדת אותו לאביו, כדי שיברך אותו, גם אם בדרך פתלתלה.
נשים חזקות תמיד היו (ואולי גם יהיו) מושא לביקורת החברה. האמא הזאת היא מניפולטיבית, היא משקרת לאיש שלה וגם גורמת לבנה לשקר, נוטים כולנו לומר (אם כי היא לוקחת על עצמה את האחריות על השקר). גם אנחנו האמהות נוטות לבקר את התנהגותה.
אני מציעה לשאול את עצמנו מהי משמעות ההתגלות של אלוהים לרבקה. פרשנים לאורך הדורות לא הצליחו לעבור את עצם המהמורה לפיה יש פה התגלות לאישה, ועסקו בשאלה איך זה יכול להיות שאלוהים מתגלה לאישה. הגיע הזמן לשאול על משמעות הנאמר בהתגלות: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (שם כ"ג). המדרש הלך אחר הכתיב של הפסוק – גֹיִים – ומדגיש את הגאווה היתירה של עם ישראל מצד אחדושל אדום (היא רומי) מצד שני. ועם זאת הוא מתקשה בפרוש של "רב יעבוד צעיר" במציאות שאחרי מרד בר כוכבא. "אמר לה אין שניהן מתנהגין במדה אחת, אלא כשעשו מעמיד נשיאים יעקב מעמיד נביאים, עשו מעמיד אלופים יעקב מעמיד מלכים" (מדרש הגדול, בראשית, פרשת תולדות, כה כג).
אני רוצה להציע שאמא מבינה שדווקא בילד יושב האוהלים, המתקשה לעזוב את הבית, הזקוק לברכת אבא (ולאהבתו), דווקא בילד הזה צריך להשקיע. עליה לאמן אותו להשתחרר מישיבת האוהלים ולהכינו ליציאה לדרך. היא מבינה שרק אם יצא לדרך, יצא לחיים, ישתחרר מהאוהל בו הוא יושב, הוא יצמח ויצליח לממש את חייו, אם באהבה, אם בילודה ואם בעשיית חיל בעדרים.
המימרה "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (בבלי, נדרים פ"א ע"א) מביאה לביטוי את האמירה הזו החתרנית, לפיה יש להשקיע חינוכית ורוחנית דווקא בחלשים, כי החולשה הפיסית של הבן יושב האוהלים יכולה להתבטא בחוזק רוחני, שבעזרתו הצעיר, החלש והדחוי עשוי להיות פורה, ובעיקר לממש את חייו.
בימים של מלחמה, בהם הרוחות הן רוחות קרב, יש מקום לזעוק את זעקת האמהות. זעקה שצריכה להתפתח ולבטא את העליונות הרוחנית על פני זו הפיזית, עליונות האוהלים על הצייד, או לפחות הצורך באיזון עדין בינהם בחיינו.
אמא יש רק אחת, ותפקידה לראות את הילדים הדחויים המוחלשים, הזנוחים, כי אם לא תצא מהם תורה – תצא מהם אש שורפת.
————————————————————————————————-
הרב אורית רוזנבליט הוסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג' ב-2020, בעלת תואר שני בתולדות עם ישראל מאוניברסיטת חיפה וכותבת דוקטורט על פרשנות משנה. מייסדת עמותת "פותח שערים", בית מדרש מעורב לצעירים חילונים ואורתודוקסים. מאז הסמכתה לרבנות, מייסדת ועומדת בראש קהילת פותח שערים בקריית שמונה – קהילה מסורתית שוויונית משותפת.