בתחילת הפרשה שלנו (בראשית ו' ט') אלוהים מסתכל על העולם שברא, עולם שבפרק א' של בראשית הוא הכריז עליו שהוא "טוב מאוד" ורואה משהו אחר לגמרי:
"וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס". (בראשית ו' י"א)
מהו החמס הזה? לפי אבן עזרא:
"חמס. בגזל ועֹשק וקחת גם הנשים בחזקה". (אבן עזרא על בראשית ו' י"א)
אלוהים רואה את הגזל והעושק ולקיחת הנשים בכוח, ומתמלא כעס. הכעס גורם לו להחליט להשמיד את כל החיים על פני האדמה, להוציא כמה חיות ונח ומשפחתו:
"וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ". (בראשית ו' י"ג)
בני האדם משחיתים את הארץ. בזמן אחר הייתי מדברת על משבר האקלים, שלא עוזב אותנו, אבל יש לנו דברים יותר דחופים כרגע. אלוהים מסיים את החיים על פני האדמה. "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" (האינטרנציונל) הוא שר לעצמו, ושואף לעולם נקי וטוב.
גם אנחנו, שנוצרנו בצלם אלוהים, מתמלאים זעם כשאנחנו נתקלים בשיאים של רוע אנושי. גם אנחנו אולי שואפים להשמיד הכל ולהתחיל מחדש.
אבל אחרי המבול אלוהים מגיע למסקנה ש"יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו" (בראשית ח' כ"א), הוא משלים עם זה שיהיה רוע בעולם. אין יותר שאיפה לעולם מושלם, שבו הכל "כִּי-טוֹב" (בראשית א' כ"ה), אין שאיפה לאדם מושלם. יש הבנה שנותרנו בעולם פגום, ועלינו לתקן אותו כמיטב יכולתנו. אלוהים מוותר על הרעיון ליצור עולם מושלם ואדם מושלם, ומקבל את זה שיהיה רוע בעולם.
אנחנו, שיש לנו צלם אלוהים, יכולים להסתכל על הסיטואציה ולהגיד מה טוב לעשות ומה רע לעשות, להסתכל על מעשים רעים, להגיד שזה רע מאוד אבל אנחנו לא ננהג ככה, ובעיקר נחשוב איך נמנע שזה יקרה שוב.
בזכות, או בגלל, "יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו", יש לנו הבחירה. כמו שכתוב בדברים פרק ל' "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. […] הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל' ט"ו, י"ט).
————————————————————————————————-
הרב תמרה שיפרין היא רב קהילת אחוות ישראל בראשון לציון וחברת מועצת עירית קרית אונו מטעם מרצ.