בימים קשים אלה, כשהורים קוברים את ילדיהם, אנו נחשפים לטרגדיות אישיות מטלטלות. אחת מהן, שאליה נחשפתי באופן אישי, הייתה מקרה של דום לב שאירע במהלך השבעה לאם שכולה שבנה נפל בקרב. המושג שברון לב קיבל כאן משמעות מילולית. באורח נס, ניצלו חייה של האם, אבל השפעת האירוע הייתה כה גדולה, עד כדי כך שאחרי ההחייאה שעברה, היא לא זכרה את העובדה שבנה נפל.

 

פרשת חיי שרה פותחת במותה של שרה אמנו. רש"י מציין: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה, פרחה נשמתה ממנה ומתה" (רש"י על בראשית כ"ג ב'). פירושו של רש"י מתבסס על מדרש המילים "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה" (בראשית כ"ג ב') – "ומהיכן בא?" שואל המדרש, ומשיב: "מהר המוריה".  המקור לפירושו של רש"י הוא פרקי דרבי אליעזר – מדרש מהמאה ה-8 שמספר לנו כך: "כשבא אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמאל, שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם, מה עשה? הלך ואמר לשרה: אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם? אמרה לו: לאו, אמר לה: לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה, והנער בוכה ומייליל שלא יכול להנצל, מיד התחילה בוכה ומייללת, בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, בא אברהם אבינו ומצאה שמתה" (פרקי דרבי אליעזר ל"ב ח').

 

על פי המדרש, נראה שהעקידה האמיתית היא לא של יצחק, אלא של שרה. היא זו שמשלמת את מחיר הניסיון של אברהם. הסיפור המקראי לא מגלה לנו הכל, אבל המדרש חושף בפנינו את נקודת מבטה של האם, והוא נותן לה קול – קול שמזכיר לנו את תקיעות השופר של ראש השנה.

 

בדרך כלל אנו אומרים שהשופר בראש השנה בא להזכיר את זכותו של אברהם אבינו –  המאמין הגדול, שהיה מוכן להקריב את בנו. אבל על פי פרקי דרבי אליעזר, השופר בא להזכיר לנו לא את אברהם, כי אם את אשתו שרה – אמו של יצחק, שאפילו לא התייעצו איתה.

 

ישנו מדרש מפורסם נוסף, שמשווה את קול השופר לבכייה של אם שכולה. ומי היא האם השכולה שאנו אמורים להזדהות עם כאבה? זוהי אם סיסרא – האויב הגדול של ישראל בתקופת השופטים. בשירת דבורה בספר שופטים אנו קוראים: "בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו" (שופטים ה' כ"ח). על פי התלמוד הבבלי (ראש השנה ל"ג ע"ב) צליל התרועה צריך להישמע כמו בכייה של אם סיסרא.

 

הרגישות הזו לאם השכולה ולכאבה – ואפילו לאם האויב – היא מסר מרכזי שחז"ל מבקשים ללמד אותנו. רגישות זו לאחר מודגשת גם במדרשים נוספים לפרשתנו.

 

כשאנו קוראים על קבורת שרה, אנו שואלים את עצמנו: 'ויצחק, היכן היה?' מדוע אין הבן נוכח בקבורת אמו? בסוף הפרשה אנו שומעים היכן היה יצחק: "וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב" (בראשית כ"ד ס"ב). מהי באר לחי רואי? זהו המקום שבו נגלה מלאך ה' להגר, והבטיח לה שתלד את ישמעאל. מסביר המדרש: אחרי מות שרה אמו, הלך יצחק להביא את הגר אשת אביו בחזרה הביתה. יתר על כן, מיד אח"כ אומרת לנו התורה: "וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה" (בראשית כ"ה א'). ועל פי המדרש, קטורה איננה אישה חדשה, אלא היא הגר השבה לביתה. מדרשים אלה רואים את גירוש הגר ככתם על אברהם אבינו – כתם שיש להסירו, ועל כן, נישואי אברהם לקטורה מתפרשים כהשבתה של הגר הביתה, כשהשדכן והמפייס הוא יצחק.

 

ההתפייסות עם האויב חותמת את פרשתנו. פרשת חיי שרה מסתיימת במותו של אברהם ובקבורתו. "וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה" (בראשית כ"ה ט'). הריב והיריבות במשך שנים בין יצחק וישמעאל נדחקים הצידה, ושני האחים נפגשים יחד בלוויה של אביהם. האם לא יכלו להיפגש קודם לכן? האם רק לאחר מות האב יכולים האחים להיפגש? כל אחד ישיב את תשובתו, אבל דבר אחד ברור. הפיוס וההשלמה בין האחים חייבים לבוא מתישהו, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

————————————————————————————————-

הרב אהוד בנדל הוא המנכ"ל המייסד של "קול רבני לזכויות אדם" (עוד בשם המקורי "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם") ונשיא התנועה המסורתית לשעבר.