את פרשת בשלח בשבוע שעבר סיימנו עם אחת המלחמות המפורסמות "מלחמת עמלק", המלווה אותנו שנים רבות, ומאז ועד היום ניתן למצוא השוואות למלחמה זו ובעיקר לסוג אויב שכזה. ובסמיכות למלחמת עמלק אנו פוגשים שוב את יתרו חותן משה ש"שמע" וחז"ל מהר מאוד מנסים להבין "מה שמועה שמע ובא" מה גרם לו לצאת ממדין ולהגיע. ואנו נשאל את עצמנו: מה גורם לנו לשנות תנוחה, להרים מבט, לזוז ולעיתים אף לעשות מעשה. איך יכולים לגרום לנו להגיב ולהתחיל לפעול על עוולות וארועים חריגים. האם נעל שנזרקת על נשיאת בית המשפט העליון מספיקה? ואולי סגירת מפעל בצפון או בדרום? ואם לא זה אז תמונות מתחנה מרכזית בת"א? מה כן?
זה מתחיל ב"וישמע". צריך לגרום למישהו ל"שמוע" את הדבר. בהמשך בקבלת התורה עם ישראל מבקש ממשה שידבר אליהם  "וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (כ, טז)  כלומר, את הדיבור שלך אנו מסוגלים לשמוע, את של אלהים אנו לא מסוגלים לשמוע – אנו בפחד.
לאחר הפרק העוסק ביתרו אנו מתכוננים לקבלת התורה ומקבלים את התורה – את עשרתהדברות. נכון, כולנו יודעים ומכירים את נתינת השמות ה"שטחית"-משהו לחמישה חומשי תורה ולפרשות השבוע (השם הראשון או השני). אבל, אני מניח שברגע שהשם השני יוצא יתרו או קרח או בלק היה רגע של התייעצות של התלבטות. אני מניח שמישהו העלה רעיון: אולי נכבד את משה המנהיג מקבל התורה שהרי גם לשרה וגם לנח אי שם בספר בראשית יש פרשה על שמם. והשני אמר: אולי משהו שקשור לקבלת התורה. ולבסוף הוחלט: כן, משאירים את השם יתרו. אבל בואו נסביר לעורכים שלנו למה ומדוע העדפנו את השם "יתרו" על פני משהו שיציין את קבלת התורה.  ננסה לענות בהמשך.
אנו נתמקד בפרק הראשון בפרשה העוסק ביתרו חותן משה. פרק שהוכנס בעריכה בין מלחמת עמלק לבין קבלת תורה שהרי הוא מתרחש בחניון של הר האלהים ולא ברפידים, וחז"ל מתלבטים האם יתרו מגיע אחרי קבלת התורה בשנה השנייה או לפני וזכה להיות בקבלת התורה. וכמובן, השאלה יכולה להיות היסטורית גרידא, או שלפנינו אמירה המדירה את יתרו מקבלת התורה ויחד אתו כנראה גם את צפורה ושני בניו של משה גרשם ואליעזר.  ארצה להציע את האמירה הברורה של העורכים: לא משנה מתי יתרו הגיע! הפרשה צריכה להיות לפני קבלת תורה וללמד אותנו את הדרך שבה עלינו לשמוע, לראות ולדבר עם האחר, הזר, השונה.
מקריאה ראשונה של הפרק מיד ניתן לשים לב שלפעמים יתרו נקרא בשמו לפעמים מגיע עם התואר חותן משה ולעיתים רק חותן משה/חותנו.
(א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה .... וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה .... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה .... וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ ....  וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ .... וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ .... וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ ... וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן משֶׁה .... וַיֹּאמֶר משֶׁה לְחֹתְנוֹ .... וַיֹּאמֶר חֹתֵן משֶׁה אֵלָיו .... וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ:
ולמה?
יתרו חותן משה שומע ולוקח את ציפורה ומדבר עם משה אבל משה יוצא לקראת חותנו ומספר לחותנו ויתרו שמח שמחה גדולה. ולמה זה? או מה זה בא ללמד אותנו? 
כשאנו מספרים לחבר על מפגש מעניין שהיה לנו עם "משפחות שכולות", עם מתנחל משילה, עם רבנים למען זכויות אדם ועוד כהנה וכהנה אנו לא אומרים נפגשתי עם מחמוד וסולימאן וגם עם דוד מאלקנה ונאוה מרבנים שומרי משפט. אנו נפגשים עם התואר המלווה, עם הכותרת לסיפור אבל לא עם האדם שבספור! יתרו חותן משה שומע ויתרו שמח אבל משה יוצא לקרת חותנו ומספר לחותנו וזקני ישראל אוכלים עם חותנו, ולבסוף משה שולח את חותנו ולא את יתרו האיש.
עלינו לאמץ כוחות וכנראה מעט מהלב ולפגוש את האנשים והנשים. ללמוד לשמוע ולהקשיב ולראות את האדם. כשמגיעים לאוהל המרופט והשרוף בדרום הר חברון אנו נפגשים עם מחמוד ועלי ולא עם "שוכני המערות" או ה"אלה" מדרום הר חברון ליד סוסיא.
ולמה אני צריך לפגוש את האיש ולא את הספור או התואר? תשובה לזה טמונה בפרשנותם של חז"ל לפרק שלנו ולאיש יתרו חותן משה.
לחז"ל ישנה פה משימה לא פשוטה: מה עושים עם המדייני המכובד שלפנינו. אדם מכובד במקומו המגיע לביקור בחניון במדבר ערב קבלת תורה. הוא לא משלנו אבל המנהיג שלנו נישא לבתו ויש לו שני ילדים. הוא מגיע בתזמון בעייתי: ה"אירוע המכונן – קבלת תורה". רגע אחרי מלחמה קשה עם אוייב אכזרי.
מצד  אחד ניתן לשמוע קול ששואל: למה יתרו בא? מה הוא רוצה? אהה, כל כך טוב לנו והצלחנו וניצחנו אז כעת הוא מגיע!  ומצד שני 'בשבחו של יתרו דבר הכתוב: שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו ולשמוע דברי תורה' (רש"י על הפסוק). ובהמשך כשכתוב:
"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ..." מצד אחד ניתן לומר כפשוטו: וישמח. יתרו כל כך שמח..איזה כייף וטוב לבתי ציפורה. זכתה בשידוך מקסים, בעלה מנהיג ואיש מיוחד... . אבל מצד שני יש את החשדנים ששואלים ומדייקים: למה לא כתוב וישמח יתרו ומדוע כתוב ויחד. אהה זה בא ללמד אותנו שהוא בכלל לא שמח. 'נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על אבוד מצרים היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה' (ילקוט שמעוני רמז רסח)  [גר, עד עשרה דורות, אל תבזה גוי בפניו]
וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: יתרו הולך. למה הוא הולך? למה לא נשאר? אפשר לומר סיים את תפקידו, חוזר למשפחתו. ובמדרש תנחומא (מהדורת בובר פרשה זו י"א) וישלח משה את חותנו ואחר כך אמר בחודש השלישי .. אמר הקב"ה בני היו משועבדים בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח ובהשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני, לכך וַיְשַׁלַּח משה את חותנו ואחר כך בחודש השלישי. כלומר, אין לו זכות להיות בקבלת התורה ולכן משלחים=מגרשים אותו.
ומה זה בא ללמד אותנו?
גם כשאנו פוגשים את האחר הזר והשונה שהגיע לכוס קפה או לשיחה יש את החשדנים ויש את האוהבים. יש את המחפשים סיבות לבואו או לישיבתו: הוא רוצה שנאהב אותו ואח"כ יפוצץ אותנו. הוא רוצה להחזיר אותנו בתשובה. הוא לומד אותנו. ומצד שני: איזה איש טוב. אמיץ שמגיע לשיחה הזו. הוא כל כך אוהב. כל כך נעים לי איתו.
אנו נוכל לקבל את התורה ברגע שנדבר עם האדם למולנו, עם האיש מחמוד ויוסוף ולא עם העמותה או התואר. אנו נקבל את התורה כשנוריד מסכות חסמים וחשדנויות ונהיה אנשים פשוטים טובים ואוהבים.
ואז גם לא נצטרך לגייר את האחר. את האורח. חז"ל מיד מגיירים את יתרו את צאצאיו. וזו שיטה אצל חז"ל: הם מגיירים את צאצאי סנחריב, המן, ועוד. מהיכן נובע הצורך הזה?
הם צריכים להצדיק את הישיבה אתו! את השיחה אתו! את המפגש אתו!
אם לא גיירנו אותו, אם לא הכנסנו אותו למחנה שלנו לא עשינו כלום, אדרבא בזבזנו זמן ומשאבים.
ולכן כשיתרו הולך בסוף הפרק הוא לא הולך סתם לבתו, חזרה למשפחתו ולקהילתו. לא ולא! הוא הולך לגייר את משפחתו. הוא בכלל בשליחותו של משה
כשהוחלט באסיפה להשאיר את השם יתרו לפרשה זו רצו לומר לנו כמה דברים חשובים רגע לפני קבלת התורה:
ביום שנוציא את ה"עמלקים הקטנים שבתוכנו" אותם מפריעים קטנים, חסמים המונעים מאיתנו לראות את האדם והאיש, הממלאים אותנו חשדנות ופקפוקים למפגש ולסיבה, ונלמד לראות, לשמוע ולהקשיב באמת לאחר, אז נוכל לקבל את התורה.
ובפרשה זו נותנים למשה להתמודד עם עצה פשוטה, ובפשטותה גאונית, שיכולה לעשות לו סדר משמעותי והוא שומע ומקבל. ואנו נלמד מזה לשמוע את האחר, את עצותיו וכל רעיון שווה בדיקה ומחשבה.
אם נוכל לקבל את האחר ולהשאיר אותו ב"אחרותו", ב"זרותו", ב"שונותו" ולא נצטרך לגייר אותו, ואף לא נצטרף להעמיס עליו גם את תורתנו אלא ניתן לו לבחור מתי הוא בא, מתי הוא נשאר ומתי הוא הולך. וכשהוא הולך, הוא מרגיש בנוח ובנעים, ולא מרגיש שהוא כעת שליח שלנו, שהוא מפיץ את בשורתנו. אלא, חוזר לארצו ולמשפחתו לחיות את חייו המלאים והמאושרים ואנו לא צריכים לנכס אותו ולצרף אותו בכוח אלינו – אז אנו מוכנים לקבל את התורה.
שבת שלום