הוי ארצי מולדתי הופקרת למעללי קיצונים, בריונים אשר בלהט קנאותם מוליכים אותנו אל עברי פי פחת, להמיתנו מות גיבורים. ואנו, אם חפצי חיים אנחנו אל לנו לעמוד מנגד, להניח לקיצונים להביא על הארץ האהובה חורבן בלתי נמנע.   
ההיסטוריה היהודית ידעה גיבורים קנאים, כאלעזר בן-יאיר הסיקריקיי מנהיג גיבורי מצדה המתאבדים, ובר-כוכבא (הראוי לשם בר-כוזיבא) מנהיג המרד הקרוי של שמו, אשר המיטו עלינו חורבן בעוון יהירותם הקנאית.
אין לנו את הפריבילגיה להיות טיפשים מתנשאים; להניח שיכולים אנו להמשיך ולעמוד כנוגשים מול העם הפלסטיני, ולהתמודד כנגד העולם המוסלמי הפונדמנטליסטי לאורך זמן, וכל זאת תוך שאנו מקימים עלינו את העולם המערבי- שמותר לכנותו "נאור".
בכדי לזכות בתמיכתו של העולם הנאור, בו נכלל גם ציבור מוסלמי גדול שאף הוא מאוים ע"י קנאי הדת, עלינו לנהוג בתבונה, בענווה ומעל כל עלינו להיות צודקים לא רק בעיני עצמנו אלא גם בעיני רואינו, בני בריתנו.
לנהוג בתבונה, משמע, להשתחרר מכבלי מחשבה משתקים, להיפרד מסיסמאות שחוקות. לנהוג בתבונה, משמע, להודות בכך שהעולם המוסלמי הקנאי, לא ישלים עם קיומה של ישות ציונית בלב המרחב המוסלמי. על כן הדרישה מאויבנו להכיר בזכות קיומנו (כתנאי למו"מ על הסדר בילטראלי) כמוה כהזמנה להונאה עצמית.  אין זה חכם, ואף לא מוסרי, לתבוע מן האויב להתכחש לחלומו. כמו לנו, שחלמנו במשך אלפיים שנה לשוב למולדתנו, גם לעם הפלסטיני המתגבש יש את הזכות הבסיסית, כמו גם את הצורך הקיומי, להמשיך ולחלום לשוב מחוזות ארצו כריבון. כל שעלינו להבטיח הוא שחלומו של העם הפלסטיני לא יתגשם, באלפיים השנים הקרובות, במחיר חורבנה של מדינת ישראל.
אך כיצד נוכל להבטיח את קיומנו לשנים רבות: האם ע"י יציאה למלחמת חורמה כנגד העולם המוסלמי?! או ע"י קריאת תיגר על המצפון האנושי באמצעות כליאת מליון וחצי תושבי רצועת עזה ודיכוי העם הפלסטיני היושב בשטחים?! האם נוכל להבטיח את קיומנו בארצנו האהובה ע"י קימום משטר אפרטהייד, או משטר תיאוקרטי קנאי?! ואולי ע"י כינון חברה קפיטליסטית דורסנית, מנוכרת ואדישה לחלשים?! לא ולא ולא!!!
המשך קיומנו בארץ הזאת מותנה בכוחנו המוסרי לקיים כאן חברה יהודית צודקת, החומלת על היתום והאלמנה, ושאינה מתעמרת במי שאינו מבן עמנו- "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"- לזאת אנו מצווים כיהודים.
   
את הסכסוך בינינו לבין העם הפלסטיני ניתן לפתור ע"י יצירת הבחנה מושגית, פשוטה יחסית, בין הרובד הרוחני לרובד הגשמי. הרובד הרוחני אינו נתון לשלטון התבונה אלא נשלט בידי הרגש והאמונה, ושם אין פשרות מִדַעת אלא תהליכים נפשיים ארוכי טווח. על כן, ברובד הרוחני עלינו להסכים לכך שכל עם יהיה זכאי לשמר את חלומו: העם הפלסטיני ימשיך לחלום לשוב לאדמתו ביפו ובעכו, בטבריה ובצפת, ואילו עם ישראל זכאי יהיה להאמין בזכותו על הארץ כפי הגבולות שעוצבו בימי מלכות דוד המלך.
ברור כי ניסיונם של הצדדים לממש את חלומם במלואו יוביל לשפיכות דמים נוראה וסכנת כליון עלינו ועליהם. אם כך, כיצד ניתן להפחית את המוטיבציה של הצדדים לנסות לפעול למימוש חלומם? התשובה היא- כאשר אל מול אשליית החלום תתייצב מציאות חיים שבה יש לצדדים גם מה להפסיד מן הניסיון להגשים חלומם.
התבוננות רציונלית תוביל בסופו של דבר לפשרה מחוייבת -  גם אם כואבת- ברובד הגשמי. חלוקת הארץ בין שני העמים יכולה להיעשות בדרכים שונות, אך הרציונל ביסוד החלוקה צריך שיהיה זהה: הבטחת מציאות חיים כזאת שתגרום לדעיכת הרצון למימוש החלום, ויצירת הסדר שיגרום לכל צד להירתע מפני חוזקו של הצד השני. על פי רציונל זה, לכל צד יהא אינטרס גדול להיטיב עם מציאות חייו של הצד השני, שכן קיים כלל- גם אם בלתי כתוב - שאנשים שבעים נוטים פחות מאנשים רעבים ליזום מלחמות. במקביל יידרש כל צד לחזק את עצמו מבפנים וכלפי חוץ על מנת להרתיע את הצד השני מלהתפתות לנסות לממש את חלומו.
למרות גודל צבאנו ואיתנות הכלכלה (המיטיבה עם העשירים), ישראל היום חלשה מתמיד: המחלוקות והניכור בתוכנו- ימין ושמאל, דתיים חילוניים, עשירים עניים- מפוררים את העם מבפנים; בשל דרכי התנהלותינו אין אומות העולם עומדות עוד לצידנו (ואל נפטור את עצמנו באמירה – גם אם יש בה גרעין של אמת- אודות אנטישמיות); ומעל לכל, האמונה בצדקת דרכנו, אמונתנו שתקום כאן מדינה יהודית שתהווה אור ומופת לעמים, מדינה שתהא "מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" (כפי שנכתב במגילת העצמאות) אמונה זו הולכת ומתערערת, הולכת ונסדקת.
הסדר הפשרה הגשמי יוכל להשיב לנו את כוחנו הפנימי: מטען השליטה בעם אחר אשר הכהה את חושינו המוסריים יוסר מעלינו ונוכל לשוב להיות עם של רחמנים בני רחמנים, נוכל להתפנות לאחות את הקרעים ואת המחלוקות שבתוכנו, לבנות בתוכנו חברה טובה ולכן גם חזקה יותר.
ולאחינו ואחיותינו החולמים על ארץ ישראל גדולה עלינו לומר: לא קל לוותר על מימוש חלום שנראה, ולו למראית העין, בהישג יד. אך כאשר על צידם האחד של כפות המאזניים מונח החלום הטריטוריאלי בעוד שבצד השני מונח עצם קיומה של מדינת ישראל (זו שהוקמה על אדני מוסר וצדק), חובה עלינו לדחות את החלום בפני המציאות. עלינו לזכור, מרד קנאי בר-כוזיבא הביא חורבן וגלות על היהדות בארץ ישראל (ושבעקבותיו שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שמה של ארץ ישראל מיהודה לפלסטינה, כך שבאופן אירוני ניתן לומר שבר-כוזיבא - מנהיג המרד היהודי המופרך- אחראי ליסודה של פלסטינה). מרד כושל זה, כמו קודמו, חייב לשמש לנו תמרור אזהרה לאשר עלול להתרחש במידה וימשיכו הצדדים לפעול באלימות להגשמת חלומותיהם הסותרים. על כן מוטב לכולנו להניח לחלום במקום הראוי לחלומות- ברובד הרוחני-  ולפעול בתבונה בעולם הגשמי; לנהוג על פי אותה תבונה מעשית שאפשרה את קיומו של העם היהודי במשך אלפי שנים על אף מעשי הקנאים.
עם חלוף הזמן, אפשר כי ההסדר הגשמי, שיסודו בפשרה, יוביל למציאות חיים טובה יותר, כזו שתידחק את החלומות "המוצדקים" להתגשם רק לאחרית הימים. ובינתיים, נחייה אנחנו וילדינו בשלום, אלו עם אלו, בעולם הזה. מי ייתן.